עכשיו לילה.  בערך לפני שנה.. אני כותבת  בערך כי אני לא ממש זוכרת  את   הימים, את התאריכים, את השעות ואת הדקות. יש לי הבלחים  של תמונות  שצצות ואיכשהו אני מסוגלת למקם אותן ביומן עם תאריכים.. אני זוכרת את היום שסיים את המאניה. אותו היום בו ישבתי בסלון ונאמתי בקול רם נאום חוצב להבות על דברים שרק אני ושומעות הנאום זוכרות. זה היה יום שסיים תקופה של ריצות ושוטטות ואנרגיה של לא לישון עד לא לנשום במשך ימים. תקופה שבה התמסרתי רגשית לעולם שלא אזכור ואם אזכור אז לא ארצה. ימים בהם קניתי גיטרות ורודות במיטב כספי שלא היה לי.רק על אחת מהן אני מנגנת והשנייה, עומדת לה בספרייה ומחכה. הייתי על גג העולם והעולם היה על הגג שלי. ואז יום אחרי אותו הנאום הגיעה שוב הנפילה. אותה נפילה כל כך מוכרת וכל כך מפתיעה כל פעם מחדש. שוב הנחיתה אל מקום יותר נמוך מהמקום הכי נמוך בתל אביב. מהמקום הכי נמוך בעולם. ושוב, הזיכרון מעורפל ומעורער ואולי גם מעוצב ושוב אלו רק הבזקים של תמונות...יש מסיבה על הגג..כולם משחקים ששבש...אני חלולה ברמות כאלה שאני לא יודעת מה השמות של החברים שלי..אני כותבת לצ' בצ'אט..הוא בא לישון..אולי הלילה אם מישהו יישן לצדי אני ארדם? לא ממש. במקום לישון אני הולכת לכתוב  מכתבים  בדמעות בחדר עבודה ואז, כשאני מסיימת להקיש מילים שלא ברור לי מהן, אני הולכת לישון על הספה כדי לא להפריע לכולם. מלא אנשים ישנו בבית באותו הלילה. הדרך מחדר העבודה לסלון ארוכה מתמיד ונדמה כי לעולם לא אגיע לספה שלי ולעולם לא אלך לישון.
אבל אני כן ישנה. מהרגע הזה, כך הסתבר אחר כך, אני הולכת לישון עוד הרבה זמן.. גם כשאני ערה. האחיות קוראות להורים. הרופא שלי יחזור עוד כמה ימים מחו"ל ומעדיפים לחכות וללכת לרופא הקבוע. משום מה, תמיד בקיץ הכי קשה לי ותמיד אז הוא נוסע. אני חושדת שהוא בורח ממני. זה נראה לי הגיוני ולוואי שיכולתי לברוח גם אני. אז הוא חוזר, ואמא באה מירושלים ואני לובשת שמלה שחורה חדשה והולכים. המינון שוב מתחלף ויוסיפו עוד תרופה מסוג אחר. הפעם היא לא גורמת להשמנה אבל תיתכן פריחה לא אסטטית בכל הגוף. יופי. דוקטור ד' שואל אותי אם אני אובדנית ואני מסבירה שאין לי כוח להיות אובדנית. זה פעיל מדיי. לא הייתי אובדנית כי פשוט כבר לא הייתי. אבל אז חזרתי להיות. זה שוב לקח זמן. אני יושבת לכתוב. יש קצת הופעות של שירי ארץ ישראל ושירה בציבור. אייל לוקח אותי באוטו שלו, סיון אחותי מצטרפת ואנחנו נוסעים ואייל ואני מופיעים. כולם שמחים ושרים. אחרי ההופעה שוב נהיה קשה מדיי אבל לפחות אני זזה ושרה וזה מעודד אותי אבל רק בדיעבד. החברים שלי באים לבקר אותי בבית על הגג והפעם אני לא צריכה את כל העולם על הגג שלי, הם מספיקים לי והם תמיד שם. אני חוזרת לצאת קצת למסיבות ולמקומות שהם לא רק בית מרקחת ומכולת. אני מקבלת פרס מאיגוד אמני ישראל. אני חוברת ליחצנית שלי וחוזרת לתפקוד מלא. לשיר ולהופיע ולכתוב ולחיות. לפני שנה בערך, עברה בי מחשבה שזה יהיה יום זיכרון שלי ואולי אצפה בו מתוך גופי, כי למות באמת לא יהיה לי כוח ואצטרך לחיות רק גוף בלי נפש והיום בדיוק עברה בי מחשבה כי עברה שנה. עברה שנה והקיץ שוב הגיע והקייצים תמיד מפחידים אותי כי נפלתי בם הרבה. אז עכשיו קיץ ואני בסדר, מקדמת כבר סינגל שני, מופיעה ואייל הלר ואני מגייסים מצביעים למצעדים כאילו הקמנו מפלגה ואולי עוד נקים מי יודע..
אז בקיץ הזה לא יצאתי מהדעת וכנראה לא אמצא שלווה וזה בסדר, אבל אם אתם לא שומעים ממני כל כמה ימים תעשו טלפון. אני אזמין אתכם לגג אבל אם זה בסדר מצדכם, עדיף שנצא קצת ואם אומר לכם שאין לי כוח תכריחו אותי.
בסוף אותם הימים תרגמתי המון שירים שאני אוהבת ויצרתי להם גרסאות עבריות משלי
וכמו שקרוליינה של ג'יימס  טיילור הפכה לירושלים של רילי אז sad lisa  של קט
סטיבנס הפכה לנגה הנוגה של רילי, כי לא היה אפשרי לכתוב "רילי העצובה" זה לא חרז לכלום. אז הנה הקלטה מלילה בחדר החזרות של ז'אן ז'אק עם אייל הלר. היו הרבה טייקים שנעצרו והרבה המשכתי למרות שקצת בכיתי תוך כדי. כשניגנתי לבץ יקירתי את השיר היא אמרה שהוא יפה אז החלטתי לשים אותו כאן היום. למרות שהוא עצוב קצת זה בסדר כי החזרה לכתיבתו הייתה משמחת מאוד. תודה לאל היום אינו יום זיכרון תודה לאל זהו יום יום הולדת.
תודה לכם שירהל'ה, דויד, אורי, צביקה, בץ, דורקה האוהב, טלצי, שרית, דנה, נדב, חזי, מאור, ארז, לי וחזי, אור, אסף,  אייל, ענבל, סיון מתוקתי ואבא ואמא. תודה  לד"ר ד' ,כפרה עליך ועל הכדורים  שידך רושמת.. תודה לבני ביתי ותודה לאישה שכל יום כשאני מתקשרת אליה מזכירה לי שאסור אף פעם לוותר. אני אוהבת אותך תמיד וסליחה לכולם על הסקיצה הרוטטת מעט..

 נגה נוגה/ רילי  גרסא עברית לשיר sad lisa  של cat stevens

היא באה לבכות את ראשה על כתפי
ודאי פגועה עד העצם
 אמרי מה זה גרם לך לעצב?
פתחי לי הדלת אל תתחבאי
מתוך חשיכה לי האירי
את האש שבך שוב את תבעירי

נגה נוגה הו נגה נוגה...

עינייה נוטפות טיפות כל הגשם
כאב גובר היא נואשת
אהבה חזקה ועיקשת
היא נעה  לבד מצד לצד
שומעת אותי שוב קורא לה
ויודעת, תמיד אחכה לה

נגה נוגה הו נגה נוגה

היא שם בפינה ואין לה עוד הכוח
איך אגרום לה לשכוח?
ואתן לה סיכוי שוב לפרוח
אבריח ממך את כל השדים
אביא לך מטוס שתמריאי
וכולם עוד יראו שתגיעי

נגה נוגה הו נגה נוגה...

צילום : שירי בר און

מתוך התערוכה של האמנית עינת עמיר :  "צופה אידאלי"

כל הזכויות שמורות כחוק.