כשראסל מרטין מחבר הספר "מלחמתו של פיקאסו" המתאר את המסע התלאות  של  "הגרניקה", הוא תיאר את קצב פעימות לבו שעה שעמד ב-11 בספטמבר 2001 במרכז סופיה לאמנות שבמדריד. לימים, הוא הבין עד כמה סימבולי היה התאריך. 

כשפאבלו פיקאסו, מייסד הקוביזם, סיים לצייר את ששת התרשימים הראשונים מתוך סדרה של שישים רישומים וסרטוטים שביצע כהכנה ל-"גרניקה" שלו, הוא לא שיער איזו מהומה היא תעורר ומה היא תסמל, (אגב, זה היה באחד במאי, היה מי שאמר סימבולי לא?).

פרנסיסקו פרנקו הוא איש שמאות ספרים נכתבו אודותיו ואודות הרצח ההרסני שהנהיג בספרד של אמצע שנות ה-30. פרנקו, היה הקדימון המצמרר למה שעתיד היה להתרחש באירופה המבעבעת, "ההולכת לקראת אושוויץ ואינה יודעת", כמו שכתב פעם יורם קניוק.

"הגרניקה" מתארת את הרצח ההמוני, את הכאוס המוחלט ששרר בעיירה קטנה אחת בספרד, בשעה שרעמו התותחים של מלחמת האזרחים. ועל אף שהתותחים לא פסקו מלירות, המוזות של פיקאסו (ושל המינגווי ושל לורקה ושל רבים וטובים...) עבדו להן שעות נוספות.

הביקור של מרטין במרכז המלכה סופיה לאמנות הוא הסימבול, מעורר התקווה יש לומר, לניצחון, בסופו של יום, של הרוח החופשית על הפשיזם. שמו של פרנקו מעורר חלחלה בקרב העולם החופשי, ואילו "הגרניקה" של פיקאסו היא מושא הערצתם של שוחרי תרבות לאורכו ולרוחבו של הגלובוס. היום, מקץ תלאות רבות, היא נמצאת במדריד,  בירתה של ספרד החופשית והדמוקרטית, ושלטונו של פרנקו הוא רק חלום בלהות רחוק.

מהאנקדוטה הקטנה הזו ניתן ללמוד עד כמה חזקה הרוח החופשית, שבסיומו של מאבק מר ועקוב מדם, סופה שתביס את כוחות האופל, ההולכים ומתרבים, לצערי, גם במקומותינו.

 * "מלחמתו של פיקאסו", ראסל מרטין, הוצאת אופוס, 2005.