לפעמים 6 שעות יכולות להיות משמעותיות יותר מ6 חודשים.
השיחה התחילה בעלבון העמוק שחשת ממני. התכווצתי לתוכי, לא לכך התכוונתי, אף פעם לא היתה בי כוונה להקטין אותך, או לגרום לך להרגיש לא נאהב מספיק, לא מושך מספיק.
אחרי הדמעות שלך, אחרי הכאב שלך, הגיע הכאב שלי. והפחדים הקמאיים, וחוסר הבטחון.
בפעם הראשונה ניצבנו זה מול זו עירומים וחשופים. בפעם הראשונה הבנתי עד כמה נושא הילדים הוא מהותי ועקרוני מבחינתך. דבר שלא הבנתי עד כה, בגלל עצימת העיניים שלי, ובגלל הפחד שלך לאבד אותנו.
היום, אחרי שכבר איבדנו אותנו, היה אפשר לשוחח על זה. יש פצע מאוד גדול בתוכך, הקשור למשפחה שאני לא מצליחה להבין, שאני לא מצליחה להעמיק לתוכו, ובי יש פצעים אחרים, עמוקים לא פחות. ובתוך כל האהבה העמוקה שלנו, ובתוך החוסר יכולת שלי להרפות, יש את מי שאני, ויש את מי שאתה, והשאלה הגדולה , האם אני יכולה להתקיים ליד האני שלך. והשאלה האחרת, מהו שינוי, מהו ויתור, מהי בחירה ומהי פשרה. האם אתה רואה את הויתורים שעשיתי למענך, האם תוכל לראות בעתיד בחירות לשינויים שאעשה בגללך. אני מאמינה בשינויים, אני מאמינה בבחירות, אני מאמינה גם בויתורים ופשרות. השאלה היא - מאיזה מקום הם נעשים, מרצון או מאילוץ, מאהבה או מפחד.
היו לנו 6 שעות של שאלות. אבל לא היו לנו תשובות. אולי אין כאלה בנמצא. כנראה שצריך לדעת להמשיך לשאול שאלות, להמשיך לחפור פנימה, לדעת לא לפחד לדעת להרגיש לדעת לאהוב לדעת לחיות בין אם ביחד בין אם לחוד
|