פרשת החלטת בית המשפט העליון בענינו של השוטר שחר מזרחי,  מגלה לי פעם נוספת כי מה שחושבים  באופן אינטואטיבי, בהתחלה, אינו בהכרח מה שצריך לחשוב במחשבה ברורה וסדורה בסופו של דבר. כמו שהמקרה הזה עליו אני מבקש לעמוד הפעם בניתוח משפטי קר, לאחר שקראתי את פסק הדין של בית המשפט העליון, והיא גם זו שמזמינה את כתיבתי.

אני לא חשוד כמי שחסר ביקורת על בית המשפט העליון של מדינת ישראל. בעשר השנים האחרונות לפחות, ללא ספק, קרה משהו עליו הצבעתי  עוד בתחילתו של תהליך. תהליך שבמהלכו    אבד הציבור הישראלי את אמונו במערכת המשפט של מדינת ישראל, במספרים מדאיגים.

אם אני יכול להגדיר מבחינתי אסון לאומי, הרי שהאסון הלאומי שהתרחש עלינו בשנים האחרונות הוא בדיוק זה, שבו תושבי מדינת ישראל אבדו בצורה כל כך דרמטית את אמונם במערכת החוק של המדינה, ואת אמונם ב"פרה הקדושה" היחידה שעוד  נותרה כאן על מקומה, במסגרת הגדרות הזהות והסולידריות שלנו כחברה משותפת בעל ענין משותף ודומה, כמדינת ישראל, ואפילו כמדינת היהודים.

מצד שני, אם יש משימה שמוטלת עלי באופן אישי כעורך דין, היא זו שנועדה בדיוק להצביע על כל זכיות החמדה שמצדיקות להשיב את האמון במערכת המשפט של מדינת ישראל. אני משתדל לעקוב אחר הפסיקות האלה של בית המשפט העליון שנעשות באופן אחראי ורציני ומחזקות מחדש אמון במערכת המשפט. לי אין ספק כי המקרה של השוטר שחר מזרחי הוא מקרה שמשרת את המטרה מאין כמוה, לפיה יש להחזיר את האמון באחריותו של בית המשפט העליון לקביעת נורמות וסטנדרטים נכונים וראויים של התנהגות חברתית.

הנה, מקרה מובהק של "הפוך על הפוך".

מה שנתפס באמצעי התקשורת, (ולאו דוקא רק באמצעי התקשורת) אלא גם בהתערבות נפסדת אסורה ובזויה של פוליטיקאים ובהם השר לבטחון פנים, כנסיון לקרוא להציל את מערכת המשפט מציפורניה החדות של הנשיאה דורית בייניש, נותן לי להבין בדיוק את המצב בהפוך מוחלט של הסקת המסקנות הנכונות.

אם יש פסק דין שיכול שיהיה פסק דין מכונן שיבטיח את חזרתה של מערכת המשפט של מדינת ישראל למסלול המבטיח את השרדותנו בסביבה הזו, הרי שזה פסק הדין בענינו של מזרחי, שעומד בצורה  מחודשת  ומבורכת כנגד דעת קהל שמונעת משיקולים לא ענינים ומניתוח לא נכון של המצב המשפטי ומבקשת לעשות בו שימוש אסור.

אני רוצה להסיר את הכובע הוירטואלי שלי בפני כב' הנשיאה דורית בייניש על פסק הדין בענין שחר מזרחי.

צריך להכיר את העובדות ובכלל זה יש להבין מהי מידת המעורבות של בית המשפט בשבתו כבית משפט לערעורים על פסקי דין של ערכאה שיפוטית נמוכה יותר.

דעת הקהל שיוצאת חוצץ ומחתימה עצומות הקוראות לחנון את השוטר, ראוי לה שתדום.

דעת הקהל לא התעמקה בפסק הדין, לא קרא את השורות שנכתבו, ואפילו לא קראה בין השורות. דעת הקהל הזו יצאה חוצץ כנגד הכרעה שיפוטית מבלי להכיר בעובדות לאשורן. וראוי, וכך זה מתפקידי עתה, להציג את הפרטים שהחסירו בפניכם אמצעי התקשורת המתלהמים, כולל עמדתו של העיתונאי שהכי נחשב בעיני בעת הזו, בן כספית שפספס במקרה זה ובגדול.

על פי הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי נקבעו קביעות שבעובדה. קביעות אלה נסמכו על עדויותיו של השוטר שחר מזרחי עצמו. בתחילה נתן שחר מזרחי עדות בחקירתו המשטרתית שהיה בה כדי להפלילו על דרך התנהלותו באירוע עצמו. על פי עדות זו התברר כי כל הפעולה שהביאה לשחרור כדור לראשו של הגנב נעשה בכוונה. הנה כי כן, שחר מזרחי הודה במשטרה כי ירה בגנב במתכון. אולי לא ציפה לתוצאה הטבעית של מעשיו אך בחקירתו במשטרה הוא הודה, כך לפי פסק הדין של בית המשפט, כי הירי נעשה מתוך כוונה לפגוע.

בבית המשפט עצמו נתן השוטר מזרחי גרסה הפוכה, וברור שעשה כן משהבין כי כל עורך דין מתחיל, ובטח עו"ד מנוסה כמו דוד ליבאי ששרותיו הטובים נשכרו להגנתו של השוטר, לא יכול להגן על עצמו מפני ירי מכוון. וכאן נשתנתה גרסתו  איתה בקש ללכת כברת דרך עד לבית המשפט העליון.

בית המשפט המחוזי שבפניו הופיע השוטר והעיד בעצמו לא קבל את גרסתו ואף קבע כי היא גרסה לא מהימנה. איפה הם אותם "חסידי אומות העולם" שיודעים לצאת להגנת המערכת המשפטית  כשהענין פופולרי, שבעת הזו הם שותקים כי זה לא נשמע מספיק פופולרי להגן על החלטה אמיצה של הנשיאה דורית בייניש? מדוע אני לא שומע שום קול ואולי זה בגלל שהם עצמם לא ממש יודעים לקרא ולהבין את המילים שנתכתבות במסגרת פסק הדין.

כשהשוטר מזרחי הבין בשלב הערעור בבית המשפט העליון כי הגרסה המתוקנת שלו בבית המשפט המחוזי לא התאימה לשופט שהכריע את הדין נגדו (כב' השופט מנחם פינקלשטין, שופט ראוי בזכות עצמו), הוא חזר בבית המשפט העליון על גרסתו הקודמת שלפיה הוא ירה במתכוון אלא שהפעם הוא בקש לבסס את הסיבה שנהג כך על הצורך להגן על עצמו.

בדין הפלילי אכן  קיימת הגנת הצורך כעילה שיש בה כדי להביא לזיכויו של נאשם בפלילים.  ההגנה הזו יכול שתעמוד לנאשם אם נהג כך  כדי למנוע מעשה עבירה משמעותי יותר. אז מדובר בהגנה שהיא ראויה. לשון אחר, אם אמנם נשקפה סכנה לחייו של השוטר הוא יכול היה להקדים מעשה הריגה בבחינת "הקם להרגך השכם להרגו" אבל אם המצב העובדתי לא הגיע כדי סכנת חיים, אסור בתכלית האיסור לאפשר לאדם לעשות מעשה משמעותי יותר מהעבירה שנעברת בפניו, כמו במקרה הזה.

הגנה זו צריך שתמדד לפי סבירותה והגיונה הפנימי. מסתבר כי לא ממש נשקפה לשוטר גם לפי גרסתו סכנה ממשית ומוחשית לחייו וברור שאם כך, לא היתה שום סיבה להתגונן בהגנה שהתוצאה שלה מביאה לתוצאה היותר קשה של מוות.

משמעות התאור הזו מצמצמת באופן משמעותי ביותר את יכולת ההתערבות של בית המשפט העליון כבית משפט לערעורים לבטל את החלטת השופט פינקלשטיין וברי שנכון מבחינה משפטית נהג בית המשפט העליון משנהג כך.

עתה עומדת לדיון השאלה שנושאה היחידי הוא שאלת העונש האם יש להחמיר בנסיבות או להקל.

לפעמים שאלה כל כך פשוטה יכולה לגזור על עולם ומלואו. ולי נדמה כי בדיוק המענה שבית המשפט העליון בחר לתת למקרה הזה, שבהחמרת הענישה וקציבתה על שלש שנות מאסר, היא המסקנה היותר סבירה הגיונית ומסתברת, ולא רק זאת אלא שהיא מחזירה את בית המשפט העליון למסלול שכל כך חיוני לנו לשמירה על שלטון החוק במדינת ישראל.

בית המשפט העליון הכריע במקרה הזה שמעמדו של שוטר במדים לא מקנה לו זכויות יתר שאין לאדם מן הישוב. יש לו סמכויות שנועדו להשגת המטרה שבתפקידו כשוטר אך לא מעבר לכך. שוטר אמרנו ולא קצין הוצאה להורג הנוהג במשטרים טוטליטרים. שחר מזרחי עשה טעות קשה, וברור שאין מערכת משפטית שפויה שצריכה להרפות את ידיהם של שוטרים אחרים בגלל המחדל הקשה של דרך קבלת ההחלטות של השוטר מזרחי, אשר בתיאור הפלסטי של עובדות המקרה, יותר מזכירות איזה רמבו מסדרת טלויזיה, או לכל הפחות איזה סדרה טלויזיונית משטרתית במתכונת של "הוואי 5-0".

לאמיתו של דבר נקבע במקרה דנן כי השוטר עבר את עבירת ההריגה. ולא בכדי. יש להבדיל בין עבירת הריגה להרג מתוך רשלנות מה שקרוי בעגת המשפטנים "גרם מוות ברשלנות". הנה כי כן, בית המשפט קבע כי מדובר באדם שעבר עבירת הריגה, אם כך הדבר למה לא יוצאים חוצץ עתה נגד העונש המקל יחסית שנגזר על השוטר, רק שלש שנים?

יש להניח כי רף הענישה במקרה הזה שייחס לשוטר עבירה של הריגה  היה נמוך יחסית, משום העובדה שנשקלו ונמדדו לשוטר מזרחי הגנות "פסיכולוגיות" שהרי, השוטר מזרחי נקלע לסיטואציה הזו שלא ברצונו החופשי, אלא כמשימה שנטל על עצמו במהלך תפקידו כשוטר במשטרת פרדס חנה. ברור שלאדם שכזה, יש להקל בעונש ולא להחמיר, לכן עונש של שלש שנים כפי שפסק העליון הינו עונש המשקף ומבטא בצורה אידיאלית ומידתית, את עמדת החברה הבריאה ביחס למעשהו הנפשע של השוטר מזרחי.

ולא רק זאת. יש לשים לב כי החלטת בית המשפט הזו זוכה להתערבות פסולה של שר לבטחון פנים השוטר בדימוס אהרונוביץ. הנה מר אהרונוביץ וכמוך גם מפכ"ל המשטרה, מה לכם כי תלינו? אולי אתם מלינים כי המצב הבלתי נסבל ששרר כאן בשנים האחרונות אפשר לכם "בשם האב" לעשות ככל העולה על רוחכם מבלי לתת על מעשיכם דין וחשבון נוקב ואמיתי?

ההתערבות הזו של שר לבטחון פנים ושל מפכ"ל המשטרה, לא מוסיפה לשני האישים האלה כבוד. נהפוך הוא, היא מחלישה את מערכת האמון שיש לתת במשטרה בדיוק משום הנסיון של שני האישים להגן על התנהגות והתנהלות אסורה שנעשתה בידי שוטר במדים.

רק באחרונה נזדמנה לי הזדמנות לייצג אדם נורמטיבי. בחור צעיר , שנתפס נוהג ללא דיבורית ברכבו בידי רכב משטרתי סמוי. האדם נדרש לעמוד בצד, ובשעה שהחנה את רכבו התייצב בפניו אותו שוטר מוסווה ובקש את רשיונו. כשהנ"ל במצב של מבוכה, מסר את הרשיונות, התחיל להתעורר חשדו שמא הוא נקלע למצב של  "מצלמה נסתרת" - חייך אכלת אותה. הוא נגש לאותו שוטר, ובקש לברר את זהותו.  כנראה, רק כנראה (לא היו על כך ראיות מוצקות) שאותו נאשם נטל מכסא הרכב את הרשיונות חזרה לידיו. בתגובה יצא השוטר מהרכב, אזק את הבחור ובקש לעוצרו.

לימים הפרקליטות , שנהנת כל כך לכתוב כתבי אישום בלי שיהיו בידיה תמיד הראיות המספיקות, האשימה את הבחור גם בעבירה של תקיפת השוטר. כל הראיות הצביעו על כך שלכל היותר ברגע שהשוטר נסה לאזוק את הבחור, הוא באופן אינסטקטיבי הדף ביד אחת את השוטר מעליו. כמובן שנסיון כזה לא הצליח וסופו שנאזק. אבל זה לא מנע מהפרקליטות להגיש כתב אישום ולהאשים את הבחור גם בתקיפת שוטר.

בית המשפט השלום, הרשיע את הבחור בתקיפת השוטר. בפסק דינו של בית המשפט כבר יש קביעה חדשה ושונה מהעובדות שנפרסו בפניו, כאן מדובר בקביעה לפיה הנאשם דחף בשתי ידים את השוטר וזו התקיפה. ואני תוהה איך אפשר להגיד את זה כקביעה שיפוטית כשאין שום ממצא בשטח שאומר דבר שכזה?

הענין הזה עוד יתברר במסגרת ערעור שהגשתי על עצם ההרשעה של הבחור התמים. אך יש בסיפור הזה כדי ללמד כי ישנם שופטים רבים שמקבלים דברי שוטרים כדברי אלוהים חיים. אני עצמי  עמדתי להעיד מול שוטרים ששקרו במצח נחושה בפני שופטים, על ענינים שאני ידעתי  באופן אישי. לא אחת קרה שהשופטים האמינו לשוטר רק משום שהוא שוטר. מבלי ששקלו ומדדו את אמינות גרסתו.

פסק הדין של נשיאת בית המשפט העליון, השופטת דורית בייניש, הוא ללא ספק בעיני אבן דרך חשובה מאין כמוה, שעשויה להחזיר את מערכת המשפט למסלול שכל כך האמנו בו בעבר, מסלול שבו המשפט והצדק שואפים להרמוניה שיפוטית. הנשיאה בייניש הכריזה במקרה הזה כי היא מבקשת לטפל גם במקרים שבהם בעבר היתה נטיה לנקות את השולחן מהצורך להכריע באופן שונה מהחלטות הערכאה דלמטה. הנטיה של אי התערבות בפסקי דין של ערכאות נמוכות יותר הביאה לתוצאות אסורות וקשות ופגעה באמון הציבור במערכת המשפט. ההנחה ששופטים לא טועים וערכאת הערעור הפכה להיות חותמת גומי של החלטות הערכאות הדיוניות מוצאת במקרה הזה מוצא חדש של כבוד, בית המשפט העליון אמר בפרשת מזרחי לא עוד. כל מקרה ראוי שידון לגופו, בזהירות ראויה כמו מגע בצמר גפן אגב כך שמבקשים לשמור על צורתו. בית המשפט העליון בפרשת מזרחי קבע הכרעה מתבקשת ונכונה וראוי לכל המקטרגים בעת הזו כי ידמו.

אני מברך את הנשיאה דורית בייניש ומבקש לראות בהכרעת בית המשפט בפרשת שחר מזרחי בבחינת פתיחת דף חדש, שבו מערכת המשפט מעיזה להכריעה נגד הלך רוח ציבורי ותקשורתי, ולפי הדין ולא לפי שום אינטואציה חברתית  מתוארת.

אסיים במילים, תחזקנה ידיכם!