{ ב15.07.10 זוכיתי מכל אשמה! בערעור שהגשתי לביהמ"ש המחוזי בירושלים בהרכב שלושה שופטים בראשות סגן נשיא ביהמ"ש המחוזי ירושלים לאחר ארבע וחצי שנים של דיונים}
להודות על האמת, רבים מהדברים במשפט הזה ובקורות אותי בארבע השנים האחרונות, מאז נשברה משפחתי, אינני מבין ויטעה המייחס לי עקב כך, רפות שכל כלשהי.
אינני מבין, איך יתכן מצב בו אדם, בשנתו הארבעים וארבע לחייו, ימצא עצמו חסר כל, ללא ביתו, שבנה במו ידיו, אבן לאבן, ללא כספו ורכושו, שנצברו שנים רבות, ללא כבודו וחירותו, מהותו כאדם והגרוע מכל ללא ילדיו, עצמו ובשרו, כשכל פשעו מסתכם בכך, שרוצה אשתו להתגרש ממנו.
אינני מבין בכנות פשוטה, איך נמנע ממני, או איך לא מצא לנכון, לחייב בית המשפט הנכבד, את המתלוננת, להביא עדה חיונית, שלטענת המתלוננת, הייתה עדה לאירוע, עדה שביכולתה היה לחלץ את בית המשפט, מהחלטה קשה, המושתתת על התרשמות, או על סתם מידות אמון, כאלו ואחרות.
סתומה לי גם דרך עבודת הפרקליטות, הנסמכת ברובה המכריע, על חקירות המשטרה של שני הצדדים, חקירת המתלוננת בתחנת המשטרה "של", במירכאות, בן דודה קצין המשטרה, כשאין בחקירה, או נכון יותר, המונולוג, טיפת רצון כלשהי, לרדת לחקר האמת, או לחילופין, רצון עז, לא לרדת לחיקרה.
ומנגד, חקירתי ע"י ידי חוקר מנוסה, חוקר של שנים רבות כדבריו, שאינו יודע ע"פ דבריו בפרוטוקול הדיונים, שאפשר להאשים גבר באונס אשתו,
על חקירות שני החוקרים הללו, בוסס כתב האישום, שלא הסתמך על דבר, מלבד, על סמך "הלך נפשה של המתלוננת בעת מתן העדות" כנאמר בסיכומי התביעה.
אינני מבין, איך נוצר חוב מצידי לחברה, שעליי עכשיו לשאת בו, לאותה חברה בה נתתי מכוחי וממרצי,שנים רבות, בחלקן בהתנדבות, חברה שסיכנתי לא אחת את חיי למענה והייתי מוכן לשפוך את דמי עבורה, אותה חברה שהפנתה לי עורף, רמסה ודרסה ברגל גסה, אותי ואת בנותיי, על מזבח " קידום או העצמת נשים"
אינני מבין, איך ניתן אמון בלתי מסויג במתלוננת, שהודתה ששיקרה כבר בבית משפט, לפני עדותה בפני כבוד בית המשפט הזה והובא לידיעת בית המשפט, ששיקרה שוב, בפני בית משפט והפעם, בית משפט מחוזי, גם אחרי עדותה זו
נבצרו מבינתי, לא מעט מהדברים לאורך התנהלות הדיונים ותקצר היריעה, אבל אני יודע ומבין ולא רק אני, כי ידיי נקיות וכי אמצה את כל ההליכים, הקבועים בחוק, על מנת, לערער על ההרשעה, שלהתרשמותי, ידיעתי, הבנתי ולטעמי, נתפרה בקרעי חוטים גסים.
כל שנותר לי הוא לקוות שערכאות הערעור יפעלו כמאמרו של תומס ג'פרסון.
"מכובד יותר לתקן את המעוות, מאשר להחזיק בו" |