קפה נוגה [1946-1948] פרק שני ~ ♣ ~ אין לי מושג מה עשו בנות כיתתי בלילות שבת ובמוצאיה. אפשר להניח, מבלי לבדוק, שבעת ההיא, אף אחת לא ידעה עינוגים מרטיטי לב כמוני ולא רק בערבי הריקודים עם אוטו גרוניך ותזמורתו. עוד בטרם הופיעו בקפה, הייתה כבר נשמתי מתרוצצת בדרכים, מחשבת חישובים באשר למקום הימצאה של הדסוטו השחורה, שהסתכמו לבסוף בהנחה הקבועה - "הם כבר בטח בסיבוב של המשטרה". אבל לא רק בגלל זה עלו עינוגיי על שלהן ...
בשישי אחר הצהריים, בעוד הוריי נמים מעט, להחליף כוח לקראת הערב שיימשך אל תוך הלילה, יצאתי למרפסת עם התבה של מברשות הנעליים והמשחות, לצחצח את הנעליים "הטובות" של אבא. כינו אותן כך בלא כל קשר לאיכותן, רק משום שהיו חדשות יותר. אף הן, כמו ריהוט בית הקפה, כמו השלט הדו-לשוני שהתנוסס מעל הדלת לרוחבו, וכגוון העץ של עמודי הלנטרנות והמעקות משני עברי המדרגה למפלס הבר - אף הן חומות היו, כמובן.
מומחית הייתי בצחצוח נעליים, אפילו אבא אמר! מקופסית פח עגולה ושטוחה של "kiwi", מרחתי שכבה דקה של משחה, גם על העקב המאובק, הברקתי במברשת המיוחדת לחומות, אבל רק מטלית הצמר שנגזרה מחלוק הבית הישן של אבא, הוסיפה את הברק הסופי לנעליים, של מי שבעוד שעות אחדות יבצע "כניסה חגיגית"... כל שבוע, תמיד-תמיד, הייתה לחלוחית של התרגשות עזה מציפה את עיניי ברגע הקסום ההוא...
הפרנסה באה בעיקרה מערבי הריקודים עם התזמורת. בשאר ימות השבוע הגיעו זוגות בודדים, להוסיף מעט גיוון רומנטי ליחסיהם, בריקודים לצלילי הפטיפון, ביניהם גם האנגלים שממול ונשים בודדות שחברו אליהם. רותי ואני מופקדות היינו מטעם עצמנו על החלפת התקליטים, כל שלוש ארבע דקות. במיומנות הנרכשת עם הנסיון הצבנו את המחט בדיוק-בדיוק בחריץ הראשון ואיש לא היה צריך להנחותנו בקשר לרצף המוסיקלי הרצוי. היכרנו את כל התקליטים על פי צבע התוויות עם הכלבלב היושב סמוך לגרמופון, מתוצרת His Masters' Voice. מתוך התנסות שלא ניתן לזלזל בה, ידענו שמעייף לרקוד "טיקו-טיקו" מייד אחרי סווינג אחר, או פסדובלה אחד אחרי השני. רק טנגו אפשר שניים, כי שתינו אהבנו לרקוד טנגו ואם אנחנו, אז בטח כולם!
אבל אין להשוות ערבי ריקודים לצלילי פטיפון, לאותם כשהקפה מלא, על שני מרחביו, בשישי-שבת, מה גם שרק אז היו מדליקים את האור בשתי הלנטרנות המלכותיות. הה... איזה אור כתמתם רך נזרה מאהילי הזכוכית האגסיים ההם...! הביטוי "אור יקרות" ודאי נולד למראה הזה. משום מה איני זוכרת מה צורה הייתה לנברשות המרכזיות שתלו מן התקרה, אולי בגלל שכל כך הרבה התרחש למטה, עד כי לא נותרה לי שהות להביט למעלה... עם זאת זכורה לי היטב תאורת הקיר ליד כל שולחן: מנורות בנות שני קנים קשתיים עם אהילים דמויי צבעונים פתוחים כלפי מעלה. את אלה היו מדליקים רק ברגע שאורחים התיישבו לשולחן ונפנו להתבונן בתפריט המכורך בכריכת עור, או דמויית עור, בצבע..., כמובן.
עד היום נותר עניין מסויים כחידה בעיניי. אף כי דודתי היקרה לי מאוד, עודנה בחיים ויפה היא לבטח מכל בנות ה-92 בפלורידה, לא הרהבתי מעולם לברר עמה, אם מתוך שיקול מכוון ניצבה לה בדלת הכניסה, עם שובה אחר הצהריים לקפה, או שסתם כך, בגלל שהייתה זו "טוֹטֶה שְׁטוּנְדֶה" [שעה מתה], עוד מושג של מבוגרים. על כל פנים אי אפשר היה שלא לראות קשר בין עמידתה שם, כשהיא בוהה לעבר מרחקים וימים אחרים, לבין התופעה החוזרת על עצמה: תוך חמש עד עשר דקות החלו לזרום פנימה האופיצירים והסרג'נטים המגוהצים, כשהיא מקבלת את פניהם על הסף, באותו חיוך מסוים העולה על פניה של אישה היודעת היטב שהיא נחשקת.
בשעה חמש בדיוק פשט בקפה ניחוח חום וחריף של קפה שאך זה הוכן. כטוב ליבם בבירות, פצחו לובשי המדים בשירים, כמו: My Bonny lies over the ocean ועוד שירי ערגה וגעגועים לאהובותיהם שמעבר לים. אלה מביניהם שלא היו חייבים לשוב למפקדה, נשארו לסעוד ולבלות. תמיד הזמינו שניצל ווינאי ע נ ק, שבאמת ענק היה ולא רק משום שכך נראה מ"נומך גילי", ו-seperately [מילה שאהבתי לסלסל עם דגש מוארך על ה-s], בצלחת נפרדת, קָרְטוֹפְל זָלָט [סלט תפוחי אדמה]. זה נראה לי בסדר גמור שהם מזמינים אותו דבר, כי הם לובשים הרי תמיד גם אותם בגדים!
כשמשקיפים ממרחק, נקל לגלות חוקיות סמויה בכל הקשור למשיכה בין המינים. כשם שאולגה היפה, השעונה אל דלת הכניסה, משכה פנימה את לובשי המדים מן המפקדה שממול, כך משכו הללו בבואם, נשים בודדות - פליטות מהונגריה, צ'כוסלובקיה, שתיים מווינה, כולן בשמלות פרחוניות עם כריות מדגישות כתפיים, תסרוקת מוגבהת מלפנים ושיער פזור מאחור, ורוזה התמירה יפת הרגליים עלתה על כולן! היו גם כמה מקומיות, דהויות כלשהו, צעירות ומבוגרות יותר, שהגברים שלהן, אם היו להן בכלל, לבשו ככל הנראה "קקי הוֹזֶן" ועסוקים היו בעניינים אחרים, כפי שהתברר מאוחר יותר...
כמו נדברו כולם להיפגש, מהר מאוד נמצאה בת זוג לכל גבר ממלכתה של הוד רוממותה אליזבת' הראשונה, והעודפות רקדו זו עם זו, ממתינות לנדיבות הלב של אחיותיהן, שתוותרנה להן ולו על ריקוד אחד בזרועותיו של גבר. עם בוא הנשים לקפה, ניתן האות מפי הגבורה שבמטבח: "יֶצְט!" [עכשיו], להשמיע את התקליט הראשון. כעבור תקליטים אחדים על פי בחירתנו, נרמזנו כי הגיעה שעתנו ללכת לישון. לפעמים הייתה זו אימא שחזרה איתי הביתה ולפעמים זמירה הטובה, שהייתה מופקדת עם מרגיט, לחילופין, על הדחת הכלים. זו האחרונה, שזיכרה מלוּוה בכאב, ראויה בהחלט לשורות אחדות בפרק הבא...
אפשר שעלתה בליבכם שאלה בקשר למקומם, הנפקד מן הסיפור, של דודי ואימי. אבהיר אם כן: שניהם לא הותירו בי כל רשם ססגוני. לגבי דודי אני זוכרת שהיה חובב מושבע של כדורגל, רואה אותו ניצב ליד הקופה ומונה שטרות באצבעותיו הארוכות, כשטבעת רבועה מזהב על קמיצתו הימנית. באשר לאימא - הרי כתבתי כבר בתחילת הפרק הראשון שילדים מקבלים כל מציאות כמובנת מאליה...
ידעתי שהיא רופאה ושעבדה בבית חולים גדול בווינה. בבית היו ספרים כהים, גדולים כאלה, שהביאו לי יוקרה רבה בין חברותיי הנבחרות, בזכות תמונות הפיפי של אישה והפיפי של גבר [אז עוד לא קראו לו "בולבול"]. גם הלכתי איתה לבקר בביתו המהודר של ד"ר פודשובסקי, שם הורשיתי לקשקש, אפילו חזק מאוד, בפסנתר הכנף השחור, בעת שהם ניהלו ביניהם שיחות עם הרבה מילים לטיניות, במרפאתו המצויידת היטב. נו אז מה אם היא רופאה?! עכשיו, כלומר אז, יש בית קפה יפה, אבא שמח, אני ורותי רוקדות ושמחות ואולגה - אין מה לדבר! הכל בסדר גמור כמו שזה, גם אם אימא כמעט אף פעם לא יוצאת מפתח המטבח למרחב הקפה - זה הרי בגלל שהיא צריכה לטגן קציצות בשר ריחניות ושניצלים ענקיים. זכורים לי בעיקר צדודיתה וגבה הרכון קמעה. צחוק לא עלה על פניה ימים רבים, מאידך גם לא ראיתיה בוכה, עד שהזקינה בטרם עת. [לפי איזה אומדן, בעצם...?]
אז למה, "צוּם טוֹיְפְל" [לעזאזל], לא עבדה במקצועה המכובד כעשר שנים...??? על זה יש באמתחתי אנקדוטה משעשעת שתסופר בנפרד ובה ייקחו חלק: רופאה מרוסיה ותימני זקן...
ובינתיים כבר נתארך הפרק הזה יתר על המידה, אז על "הכניסה החגיגית" של אבא, על הדואט המרגש שלו עם אוטו גרוניך, על מרגיט המסכנה ועל כל השאר - בפרקים הבאים. ~ ♣ ~ |