עבר שבוע מאז הוספתי את החלק הראשון מהחוויות שלי בכפר עבדה בנגב, למרות שהבטחתי שהחלק השני יפורסם שלושה ימים אחרי. הנה לכם ההמשך.

ביקור בבית הספר 

מדי יום בשבע וחצי בבוקר עובר אוטובוס בדרכים המדבריות של הכפר עבדה ואוסף את התלמידים מבתיהם לבית הספר שנמצא בצדו המערבי של הכפר. אני וולאא החלטנו ללכת ברגל לבית הספר. לפני שיצאנו, ולאא ניגשה לתא הסולארי שליד הבית, וכיוונה אותו מזרחה, לכיוון השמש.

מבט מרחוק על בית הספר.

הלכנו במשך 20 דקות, שזה אותו זמן שלוקח לאוטובוס להגיע לבית הספר. בדרך אפשר היה לראות את כל הפחונים של הכפר, שנראים כמעט אותו דבר; הגדר קטנה, הגודל הוא בינוני, לידו יש מיכלית מים, תא סולארי אחד או שניים, עזים וגמלים. בכפר יש גם מסגד, שלא שונה משאר הבתים, המואזינים בו קוראים בו לתפילה בהתנדבות. ולפעמים יוצא שלא תמיד קוראים לתפילות בגלל שאין מואזין. המסגד קטן מאוד, לא היה לידו אף אחד. על יד המסגד יש תא שירותים, שספק אם יש לו דלת. בדרך היו נעליים זרוקים. ולאא הסבירה לי שכאשר הנעליים נקרעים לאחד הילדים, הוא משאיר אותם במקומם וחוזר הביתה יחף, דורך על החול ועל האבנים הדוקרניים בלי הרף, כאילו נעליו ברגליו.

המסגד של עבדה.

השמש הלקתה בעורי בדרך. קשה לי להבין איך התלמידים האלה שאני רואה אותם כמו נקודות שחורות מרחוק, עושים את זה כל יום.

הגענו לבית הספר. הוא לא טיפוסי. אבל אפשר להגיד שזהו המבנה הכי מושקע שראיתי באזור. מתחם קטן שיש בו קרוונים, לפי המספר של השכבות, מגן עד כיתה ט, לכל שכבה יש כיתה אחת בלבד. המתחם מוקף עצים. תלמידים חיכו מחוץ לבית הספר, לבושים בגדים בצבעים לא מותאמים, רובם לא מסורקים ופניהם מלאי חול ואבק. כל הילדים דומים.

נכנסתי לכיתה עם ולאא. היא בכיתה ח. מתוך 21 תלמידי הכיתה הגיעו רק 10, ארבע בנות וששה בנים. "החריג פה זה שילד מגיע לביה"ס", הסביר יונס, המורה של ולאא. "יש הרבה דברים שחסרים להם פה. תשאלי אותם עכשיו מה זה מתנ"ס". הוא פנה לתלמידים: "מה זה מתנ"ס תלמידים?", אף אחד לא ענה. "אין מי שידאג לילדים פה, להורים אין זמן, וקשה לי להאמין שתהיה בקרוב התארגנות של ההורים לטובת הילדים שלהם". הכיתה נראית יפה ומסודרת מבפנים, ורחוקה מלשקף את מה שרואים מבחוץ. כשדורכים על רצפת הכיתה שומעים טוב מאוד את צעדים, כי הרצפה היא מעץ. בכיתה יש מאוורר, כמה שולחנות וכמה כיסאות.

בשעה 11 יצאנו להפסקה. מנהל בית הספר אסף את כל התלמידים בחצר, והסביר להם שמתקיים תרגיל חירום. אחד המורים הסביר גם שברגע שהוא שורק, כל התלמידים צריכים לרוץ. "אחת, שתיים שלוש", הוא שרק. כל הילדים רצו בבהלה. בהתחלה חשבתי בהתחלה שישנו מרחב מוגן בבית הספר, אך לא. המרחב המוגן בעצם זה הכיתות עצמן.