מרוס מכה על חטא.

 את יפית פספסתי בגדול, את ביתי הבכורה שילדתי כשעוד הייתה לי תקווה בלב לחיים שקטים ושלווים ,כשהייתה לי בלב עוד טיפה  של אימון באהבה, אותה השארתי בצד , הנחתי אותה שם לטובת הטיפול בדוריס .

אחרי שדוריס  עברה לפנימייה , נשארנו יפית ואני לבד, פתאום החלל הקטן , נהפך לגדול , אני ישנתי בסלון ויפית ישנה לבד בחדר , היא יכלה להביא חברות אליה ולסגור אחריהם את הדלת .

היא לא הייתה צריכה לספר לחברה חדשה ,למה אחותה מתנהגת מוזר, היא לא התביישה יותר , אני כן .

הלב שלי היה אכול כמו ליבה של תפוח, תולעת החיים כרסמה אותו , הרגשתי שאני בעצם לא מכירה את יפית , היא הייתה תמיד כאן על יד , אבל אני לא באמת מכירה אותה, אנחנו כמו שתי שותפות לחיים ולדירה .

לפעמים הרגשתי שהתפקידים התחלפו , יפית האימא ואני הבת  ואז החלטתי שאני משנה את דרך חיי ומעצם כך , אולי משנה או מצילה את מה שנותר ממערכת היחסים המאוד שטחית שהייתה לנו.

יפית החליטה שהיא לא רוצה ללכת לצה"ל , היא הצהירה שהיא דתייה , חחח

הבת שלי לבשה הכול חוץ מלבוש צנוע, היא הפכה לאישה יפיפיה , שער שטני ארוך עם בקבוקים , עיניים ירוקות והתנהגות פרובוקטיבית , היא החלה לעשן מגיל צעיר ,אני  שעישנתי מגיל צעיר , לא שמתי לב מתי ביתי החלה במנהג המגונה הזה.

פתאום אני עומדת מול עובדה מוגמרת , יש לי בת בגיל שמונה עשרה , נראית אישה ומתנהגת כמו אישה , החלטתי לשוחח איתה , היה לי הרבה מה לומר , במיוחד להתנצל , אך לא הייתי מסוגלת להביא את עצמי לידי שיחה איתה.

כל יום שעבר , הרגשתי איך האומץ לשוחח עימה , הולך ונוטש אותי , כל יום יצאתי לי תירוץ אחר ,למה אני לא יכולה לעשות זאת בנקודת זמן כזו או אחרת \

וכך עברו הימים ואח"כ השנים בהם לא ידעתי מה מרגישה יפית כלפיי.

יפית - הקול שלא נשמע עד כה.

.......................

כשהייתי כמה חודשים לפני גיל שמונה עשרה ,אימא שלחה את דוריס לפנימייה לילדים  מיוחדים , ככה העובדת הסוציאלית אמרה , אבל אני אומרת שהיא הלכה לפנימייה לילדים מפגרים , כן מ פ ג ר י ם – לי יש אחות מפגרת ואני שונאת אותה,היא גזלה את אימא ממני, בגללה החיים שלי היו קשים , הכול נאלצתי לעשות לבד, לא יכולתי לפנות לאימא בשום נושא , כי היא הייתה עסוקה עם דוריס ולי לא היה לה זמן.

האמת שאני שונאת גם את אימא שלי , אימא את שומעת "אני שונאת אותך" לא השכלת לראות אותי ביתך הבכורה  מעבר לחיים המזוינים שלך. כל הזמן היית עסוקה בפרנסה  ובדוריס ,יותר נכון לומר בדוריס "והצרכים" שלה והפרנסה , במקום שלישי היה הבית והניקיון , אח"כ כל מיני גברים , שחשבת שיהיו טובים לך ותמיד בסופו של דבר הסתבר לך שכולם בני זונות , שרצו לנצל אותך ועל הדרך לנצל גם אותי ,כן מה לא ידעת , שכל גבר שהיית מביאה הביתה היה פותח עליי עיניים את זוכרת את אלי , כן אלי הצולע , זה שכל כך אהבת לטרטר , שיקח אותך לפה ויקח אותך לשם והוא כמו משרת היה עושה כל מה שביקשת עד שהוא פגש אותי , את הבת הבכורה שלך , ככה יום אחד , הגעתי הביתה מוקדם , זוכרת שלא הרגשתי  טוב והיו לי כאבי מחזור וחזרתי בשעה 10:00 , תפסתי אתכם "עושים את זה"  ואת התפתלת מצחוק והוא התבייש ורץ לשים על עצמו מכנסיים , מאז המנייאק הזה , היה מנסה להתחיל איתי בכל מיני צורות ,זה התחיל בזה שהוא קנה לי שרשרת , כאילו הוא קונה לבת של החברה שלו מתנה, כשהוא ענד לצווארי את הענק , הוא העביר יד במורד גבי , אני שנגעלתי ממנו ,נבהלתי וברחתי מהחדר והיה את אותה הפעם שלא אשכח שהוא , פגש אותנו בים ביפו , כאילו במקרה ואת שמחת , הוא הלך לקנות לכם בירה ולי גלידה , זוכרת איך שהוא ניסה "לפתות " אותי לבוא איתו לד"ר לק, זוכרת או שאני אזכיר לך ואת שהבנת שלא בא לי ללכת איתו התנדבת והלכת לבד לקנות לנו גלידה, זה השאיר אותי איתו , חרא של בנאדם ,הוא אמר לי שהוא מת עליי והיה רוצה לקנות לי בגדים  ואני קמתי והתרחקתי והחלטתי

שאני מספרת לך שהוא מתחיל איתי ,אולי זה יגרום לך להעיף אותו .

אבל את כמובן לא היית שם בשבילי, ניסיתי לדבר איתך ,לספר לך , אבל את כרגיל היית עסוקה בדוריס כך שלסיפורים שלי לא הייתה  משמעות ,משל והייתי אוויר בשבילך!!

היום שנים אחרי , אני אימא לשלושה ילדים מקסימים , אבל בעייתים , אנו משפחת ADHD , שלומי על רייטלין , קורל לוקחת קונסרטה סלואו ריליסט וריקרדו עושה גוגינג להוציא תעצבים ואני , אוכלת ומעשנת  בלי הכרה  ונחשי למה , בגלל החיים המזופתים האלה, בגלל שלא היה לי בית נוראמלי, משפחה נורמאלית , אפילו הסבתא שלי הייתה מטורפת , פריק קונטרול , נפוליון ממין נקבה , כן נולדתי למשפחה מטורללת.

אבל את אימא , היית בלב כל הסערות הכי אימא שיכולת להיות , רק שלא בשבילי, בהתחלה זה היה בשביל האבא שלי , אח"כ זה היה  מלחמת קיום , מהר מאוד , אני  הופרשתי מחייך , כי היה לך כל כך הרבה "על הראש" ו"על הלב" שלי כבר לא היה מקום בליבך .

היום את מתפלא ,כשאני תוקפת אותך , כשאת מעירה לי על החינוך של הילדים שלי , את  מופתעת כשאני לא מדברת איתך ימים ושבועות , את הולכת בהרגשה של "נבגדת" בעוד שמי שצריך להרגיש כך זו אני !!

כן אני , אני זו שצריכה להרגיש שבגדו בה , לא את , לא הכול סובב סביבך , יש עוד אנשים שנפגעו בחיים , יש עוד אנשים שקולם לא נשמע ואני אחת מהם

לא רק אותך החיים דפקו , גם אני הייתי שם  ואת שהיית שם איתי , לא ראית מה קורה לי , אז את יודעת מה אולי הגיע הזמן שאספר לך , מה לי קרה בזמן שאת היית עם דוריס , מה לי קרה ולשם שינוי נדבר עליי ולא על דוריס ולא עליך ,אלא עליי את שומעת .

את זוכרת שבגיל 17 חייתי עם ברוך , שהיה גדול ממני ב 20 שנים , חשבת פעם מה לי , בחורה צעירה קטינה , יש לחפש אצל גבר שיכל להיות בקלות אבא שלה ?? חשבת פעם על העובדה שאת בתוליי איבדתי בגיל 12 לבן של מאיר השכן ולמה ? כי רציתי אהבה , כל הזמן הייתי רעבה למגע , לאהבה , לחיבוק , ליטוף נשיקה, כי את  המצרך הזה שנקרא אהבה לא קיבלתי ממך , לא קיבלתי כלום ואל תגידי לי שהחיים היו קשים ושגם  אותך לא חיבקו ונישקו ,כי אני לא מוכנה לקבל את זה.

אני בניגוד אליך , אימא חמה ,אוהבת , אני דואגת לילידי , יש שאומרים יותר מדיי, אבל מה אני אגיד לך אימא , אין דבר כזה לדאוג לילדים שלך יותר מדיי, אין חייה כזו אצלי , אני דואגת להם נקודה, נכון לא כמו כל האימהות , קצת יותר , אולי אפילו יותר מדיי, אבל אני דואגת , אני לא רוצה שהם ירגישו בחסרונה של אהבה, של אימא , בניגוד אליך הילדים אצלי במקום הראשון , אח"כ ריקרדו , הבית , אני וזהו , לך אין מקום ,מצטערת , אבל המקום שלך עם השנים הצטמצם והצטמק ונהפך למין חרך צר בלב ,  מלהכיל את כל הפרצופים המסכנים שאת עושה לי לפעמים.

כשהתחתנתי עם פאבלו , את שמחת , לא שינתה לך העובדה שזה נעשה בחיפזון ברבנות בת"א , העיקר הילדה הסתדרה ומצאה לה בחור , איך אמרת \

"אומנם עובד זר , אבל אוהב אותה" – לא שינתה לך העובדה ,שעשיתי זאת מכיוון שהייתי בהריון , כמוך לא ?? ואני הטיפשה לא ראיתי איך אני משחזרת את חייך הדפוקים ,איך חייך נהפכו לחיי .

כשבאתי אליך בוכייה עם תינוק בידיים לא הבנת למה אני רוצה לעזוב , כל הזמן הסתכלת עליי במין מבט כזה של , "גם את" מבט מאוכזב , שהנה גם הבת שלי לא מצליחה להחזיק בבעלה כמוני ,או שאולי פשוט לא הבנת שהייתי צריכה לאסוף את עצמי ואת שלומי ופשוט לעזוב , כי החרא הזה הרים עליי יד ואת יודעת שאני חזקה מאוד , איך תמיד אמרו עליי , שאני עקרבית קלאסית , לוחמת על העצמאות שלי עד הסוף המר.

יאמר לזכותך , כי בפעם הראשונה בחיי , הגנת עליי בחירוף נפש , כשהוא בא לדרוש ממני לחזור הביתה, איך עמדת שם בפתח הדלת ולא נתת לו להיכנס , בחיים לא אשכח את הסצנה הזו , זה הזיכרון היחידי  שלי בו את מתנהגת כמו שאם צריכה לנהוג , את חסמת בגופך את כניסתו  ואף סטרת לו , איך אמרת אח"כ – החזרת לו את הסטירה שהוא נתן לי .

כן אימא זו הפעם היחידה שבה הרגשתי שאת שם בשבילי , מגנה עליי  כשאני חלשה , פעם ראשונה ואפשר לומר גם אחרונה.

אבל אותה הפעם לא יכלה לחפות על כל הפעמים שלא היית שם , כששברתי את היד ומזל השכנה פינתה אותי לביה"ח  לא היית שם, גם בהפלה הראשונה שלי  לא היית בשבילי ,באסיפות הורים , במסיבות סיום , פשוט היית עסוקה מאוד , היית כל כך עסוקה שלא ראית אותי ואת הצרכים שלי.

ואני אני היחידה שהביאה לך את אהבת חייך , שלומי , הנכד שאת אוהבת לספר לכולם , שהוא כמו מאהב שלך , שהוא כל כך אוהב אותך ננה , שעד היום כשהוא בן 16 שנים , הוא מספר לך מה קורה לו עם החברה שלו ואיך היתה הפעם הראשונה שלו איתה .

את מתגאה בו היה והוא בנך ,אבל לא הוא שלי , את שם וזהו , היחידה שרואה אותך באור הנכון זו קוראל , איך שהיא יודעת לנצל את החולשות שלך לטובתה האישית ,היא היחידה שתעמוד מולך ותצעק עליך ואחרי שתי דקות תבוא ותתרפק עליך ותבקש שתקני לה MP3  , היא היחידה שיכולה לעשות את מה שאני בחיים לא העזתי לחשוב שאני יכולה .

את כל הזמן אומרת שאני לא נותנת לך "דריסת רגל בחיי" ואת צודקת , בשבילי את עול , שונאת אותך מחד ומאידך קשורה אליך בחבלים בלתי נראים , של משפחה שלא הייתה לי , של אם שהייתה אך לא בשבילי .

למזלך משפחתו של ריקרדו בפרו , כך שאנו כאן נטולי משפחה ורק בזכותו , יש לך דריסת רגל בביתי  הפיזי , אבל רק שם , אני מסתכלת עליך ולפעמים השנאה גואה בי , במיוחד כשאת מעירה הערות לגביי החינוך של שלומי או קוראל , את מתנהגת בדיוק , אבל בדיוק כמו אימא שלך , אלוהים אני מקווה שאני אשבור את המעגל ואתנהג אחרת ממך , אחרת מאימך הסבתא המפלצתית , לא שהיא הייתה מפלצת אליי , דווקא אליי היא התנהגה בסדר , בניגוד לשאר בני הדודים שלי , הייתה  לה מין הבעה מרחמת על הפנים כשהיא הייתה פונה אליי, לשאול אם אכלתי או אם אני רוצה לשתות , מעבר לזה לא היה בנינו דבר .

אני זוכרת איך שהיא הייתה מגיעה לבית שלנו , מעבירה ביקורת ,מרגיזה ומכאיבה ואח"כ הולכת בכדי לחזור שנה אחרי על אותו ריטואל.

אני זוכרת הכול, את השיחות סביב השולחן של אחיך , כשהייתי בבית של סבא וסבתא , איך שהם היו שותקים כשהייתי נכנסת ומיד עוברים לאפגאנית , מה הם חשבו להם הטיפשים , שאני לא יודעת את השפה ,חחחחח אני למדתי אותה מגיל צעיר מאוד, הייתי צריכה לשרוד.