משהו חסר לי וזה לא אתה. כן אני יודעת, זה לא געגוע ממש. יותר כמו התרפקות בכאב כדי להרגיש את הדופק... אבל הוא שותק עכשיו, עושה לי דווקא. אני מתחנפת אליו במתק מבטיחה לו תענוגות גדולים בעתיד, והוא בשלו. דממה. זה בטח לא בריא לדבר עם הדופק שלך והוא יסכים איתכם אם תגידו שלא כי נמאס לו כבר להקשיב אבל הנחתי שאם לדבר עם אנשים לא מספק לי פעימה אולי כדאי כבר שאפנה אל המקור. נו, מה יהיה? כל הזמן מתעסקת בשטויות! למה את עושה הכל מלבד ההכרחי? הבעיה היא שיש לי יותר מדי חורים בידיים ופה זה נהיה כבר פואטי כי השגרה נשמטת מביניהן ונמרחת על הרצפה כמו שוקולד שחר על פלטת בטון. היא מביטה בי מהרצפה מיואשת, לא רצויה, ואני מרחמת עליה. היא מרחמת עלי חזרה והרחמים ממלאים את החדר ונשפכים מהחלון. מחוץ לחדר יש קצת גגות והרבה שמיים ומפרץ ארוך ארוך עד האופק של עכו. לו הייתי ציפור וודאי הייתי כבר נקודה קטנה בתכלת אפרפר של הבוקר. אבל עכשיו כבר עוד מעט לילה ומלמטה בוקעים המון קולות צוחקים. ככה זה האקוסטיקה של ההר. שומעים הכל. אני תוהה אם כך מרגיש הגיהינום... כמו כלום, כמו כלום ענק עם תזכורת מתמדת לכל מה שהוא לא.

יום אחד יכריזו עלי כבנאדם הראשון שמת משיעמום...

אגב, התמונה... marie barr/self help  http://www.strangepuppets.com/gallery1.php

הכתם.