"עובד, שלום אני מדברת מכספי אמיצי ושות, אתה שלחת לנו קורות חיים ואני רוצה לזמן אותך לפגישה ביום שני הקרוב בתשע בבוקר במשרד של מר אמיצי ברחוב ביאליק 17 קומה רביעית דלת ראשונה משמאל, רשמת? בהצלחה!"

"רגע, רגע אחד" אני מנסה לעצור את שטף דיבורה של המזכירה הנמרצת "אני אפתח את היומן שלי..." אני מרשרש עם כמה ניירות ליד השפופרת ליצירת האפקט "אופס, אני רואה שיום שני כבר מלא לי... שלישי לא.... אולי ברביעי בואי נראה..."

"תרשום! יום שני בתשע בבוקר" היא עונה לי מכנית.

"יום שני יש לי ארוחת בוקר עם נוחי..." אני שולף

"יום שני בתשע בבוקר."

" וגם אני רואה שיש לי ניתוח בכיס הלבלב..."

"יום שני בתשע בבוקר."

"אולי בתשע וחצי?" אני מנסה להגיע למוצא של כבוד.

"תשע בבוקר במשרד של מר אמיצי, אין לי את כל היום - אתה מגיע או שאתה מוותר על המשרה?" היא מתחילה לאבד סבלנות.

"טוב, טוב" אני רוטן "יאללה, במילא נמאס לי מארוחות הבוקר האלו עם נוחי, לא יקרה כלום אם בוקר אחד אני אוכל לי קורנפלקס לבד בית"

המזכירה החרוצה והנחושה מנתקת בלי להביע כל הזדהות עם ההקרבה שלי ואני מרגיש מובס בקרב הראשון במערכה על המשרה הנכספת (אני חושב לעצמי איזה סיכוי היה לדוד מול גלית אם ככה הוא היה נכנע למזכירה של גלית?). טוב נו, בטח היתה להם סיבה טובה להתעקש על השעה אני מנחם את עצמי. ביום שני בתשע בבוקר אני מגלה שאמנם כך.

אני יושב במשרדי כספי אמיצי ושות עם עוד 20 מרואיינים כמוני שהוזמנו אף הם לראיון בתשע בבוקר בדיוק. "בוקר טוב לכם אני שלמה כספי" מציג את עצמו כספי, "בוקר טוב אני יצחק אמיצי" מציג את עצמו מר אמיצי ו-"בוקר טוב אני יהושע שות" מציג את עצמו מר שות.

"אספנו את כולכם הבוקר כי אין לנו כבר כח לכל הראיונות האלה" מקונן אמיצי "כל שבוע מישהו עוזב ועשרות אנשים רוצים שנראיין אותם ואין לנו כוח לזה יותר. אז מה שנעשה זה ראיון אחד לכולם ביחד, ככה נחסוך לנו זמן, שעמום ומאמץ להיזכר בסוף סדרת הראיונות האינסופית מי היה מי".

הגיוני, בהחלט הגיוני, מהנהנים כל הנוכחים בהסכמה. "אתם מבינים את דרישות התפקיד?" שואל כספי. "כן" עונים כולם במקהלה.

"יש לכם ניסיון בתחום?" הוא ממשיך "כן" עונים כולם.

"יש לכם איזה מגבלות?" הוא שואל. "לא" אנחנו משיבים.

"איפה אתם רואים את עצמכם בעוד חמש שנים?" שואל שות. כאן המקהלה קצת יוצאת משיווי משקל אך מייד משתררת הסכמה שאנו רוצים להתקדם בחברה.

"נשמע טוב" מציין לעצמו אמיצי "אפשר לעבור לציפיות השכר".

"עשרת אלפים" נשמע קול מהוסס ואחריו כולנו חוזרים על המספר.

"זה קצת מעבר למה שחשבנו..." אומר כספי כאילו לעצמו "לא שאני לא חושב מגיע לכם, בהחלט! אבל המיתון עכשיו בעיצומו ו..."

"שמונת אלפים!" נשמע קול מירכתי החדר ומושך אליו מבטי תוכחה של כולנו.

"מצוין" פונה אליו כספי "מתי תוכל להתחיל לעבוד?"

"שבעת אלפים!" נשמע קול מצד ימין "ששת אלפים חמש מאות!" נשמע מתמודד אחר מצד שמאל. "ששת אלפים!" צורח הקירח שלידי.

"ששת אלפים, פעם ראשונה" מכריז אמיצי.

"חמשת אלפים!" צווחת הג'ינג'ית שבשורה הראשונה.

"ארבעת אלפים חמש מאות!....ארבעת אלפים!.... שכר מינימום!" מתכתשים ביניהם הג'ינג'ית והקירח.

"שכר מינימום בלי שעות נוספות, בלי נסיעות ובלי דמי הבראה!" אני מכריז בנון שאלנט. שקט בחדר. קריאה ראשונה, קריאה שניה, קריאה שלישית. התקבלתי לעבודה.

אני לוחץ את ידי השותפים וניגש לחתום על חוזה העבודה. ביציאה אני זורק חיוך מלא משמעות אל עבר המזכירה: "בייבי, מנצח מי שמנצח אחרון!"