לעתים כשאדם עומד לראיון עבודה שואלים אותו המראיינים מדוע בחר בעבודה הזו ולמה עבר מתחום הלימודים בתואר הראשון לעיסוקו הנוכחי ועוד שאלות מסוג זה, כך שבסיכומו של דבר מתבקש האדם לתת מסכת שלמה וקוהרנטית המסבירה את השתלשלות חייו מרגע היוולדו בבית החולים אי שם בצפון או בדרום הארץ ועד לבחירתו במשלח ידו ובמקום מגוריו הנוכחיים. 

יש אסכולות שמסבירות גם את השתלשלות חייו של עם בצורה הזו, כביכול יש סיבה ותוצאה לכל מה שקורה בתולדות העם. לדוגמא, הספרות שפרחה בתקופה מסוימת הובילה להתנוונות תכונה אחרת באופי העם, מה שהוביל לפריחה מאוחרת של יצר קיומי אחר, תוסיף לזה את העובדה כי באותו זמן העמים מסביב היו בעלי אוריינטציה מסוימת וכולי וכולי, וכך הגענו להקמת מדינת ישראל. 

יש לאסכולות אלו שמות שונים ומאפיינים שונים, בין אם מדובר בדטרמיניזם סיבתי כמו שתיארתי, או כוחות פנימיים וחיצוניים כמו מרקסיזם, או שיש יד נעלמה (בשמיים או בארץ) שמכוונת את תולדות העמים כולם, ובתוכם את תולדות העם היהודי. יש לשים לב לכך שכאשר אדם מסביר לעצמו ולסובבים אותו את קורות חייו בהסבר קזואיסטי או מונחה גורל, הוא דן רק את עצמו בכך, אולם כאשר אדם נוקט בהסברים מסוג זה לתולדות עמו הוא אחראי להשלכות הסבריו וההתנהגות הנגזרת מהסברים אלה כלפי אנשים אחרים. 

שמה של פרשתנו הוא "עקב". המשמעות היא תוֹצאתִיוּת. בעקבות התנהגות מסוימת יקרו לעם ישראל דברים מסוג אחד ובהתנהגות אחרת יקרו דברים אחרים. בסיום הפרשה מופיעה פרשיית "והיה אם שמוע" שהיא הפרשייה השנייה של קריאת שמע ומשמעותה זהה: אם נשמע למערכת חוקים מסוימת יקרו דברים מסוג אחד. בתווך שבין הפתיחה ,"עקב", והסיום, "והיה אם שמוע", מביא משה עוד ציווים לעתיד שחלקם מנוסח באופן קזואיסטי ("למען תחיון") אולם גם סיפורים מן העבר שפתאום מקבלים מימד הסברי חדש. אם חשבתם שהליכת בני ישראל במדבר 40 שנה הייתה בעקבות חטא המרגלים, תגלו שלא זו הייתה הסיבה. המטרה הייתה חינוכית: לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ, לָדַעַת אֶת-אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ. כך גם אכילת המן הייתה העמדה בניסיון. יותר מזה, מסתבר שכניסתם של בני ישראל אינה בזכות, שכן הם רשעים או לפחות לא זכאים לכך. 
הכניסה לארץ היא בזכות האבות או בגלל רשעת העמים הנוכחיים או גם וגם, בחרו את התשובה שנראית לכם. גם האקלים הייחודי של ארץ ישראל, הארץ ניזונה ממי גשמים ולא מהנילוס, הוא אקלים מעוצב במיוחד למטרות חינוכיות: כִּי הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ--לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא, אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם: אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת-זַרְעֲךָ, וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק. וְהָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ--אֶרֶץ הָרִים, וּבְקָעֹת; לִמְטַר הַשָּׁמַיִם, תִּשְׁתֶּה-מָּיִם. אֶרֶץ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ: תָּמִיד, עֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בָּהּ--מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה, וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה. 

בקיצור, מסתבר שלמרות השם התוצאתי, "עקב", אי אפשר לעלות על נוסחה אמיתית בהסבריו של משה על העתיד לקרות לעמו. עם זאת, ניכר בדברים שיש ניסיון לתת פשר לכל דבר. פשר במובן משמעות, ולא הסבר סיבתי. 

כאן המקום להיזכר בדבריו של אדם גדול על ההבדל בין הסברים חיצוניים, גורליים, פסיאודו אובייקטיביים להווייתו של אדם, לבין הסברים סובייקטיביים המעניקים משמעות אישית. 

"קיום גורלי כיצד? זהו קיום מאונס בבחינת 'על כורחך אתה חי', קיום עובדתי שלוב בשרשרת חוקיות מכאנית נטולת משמעו. כיוון ותכלית ומשועבד לכוחות סביבה שלתוכה נדחף היחיד". לעומת זאת "קיום יעודי כיצד? זהו קיום פעיל כשאדם ניצב לעומת הסביבה שהושלך בה מתוך הבנת ייחודו וסגולתו, חירותו ויכולתו שלא לקפח במאבקו עם החוץ את עצמותו ואת עצמאותו. סיסמת "אני" הייעודי היא "על כורחך אתה נולד ועל כורחך אתה מתאבל וברצונך החופשי אתה חי... תעודתו (ייעודו) של האדם בעולמו, ע"פ היהדות, היא להפוך גורל לייעוד...(להפוך) קיום מתוך אונס, מבוכה ואילמות לקיום מלא רצון, מעוף ויוזמה". (נדמה לי שהדברים מעידים על מערכת תרבותית הומאניסטית). 

אנקדוטה - סיפר לי אדם שלמד בהונגריה בשנותיה הראשונות אחרי תום הקומוניזם שיום אחד עלה לאוטובוס שאמור היה לצאת ב6 בבוקר. האוטובוס היה מלא נוסעים אך לא זז עד שש וחצי. אותו אדם ניסה לברר בקרב הנוסעים מה קורה אך נענה במשיכת כתף. לבסוף ניגש לנהג והעיר אותו. ללמדך, שקיום של גורל יכול להיות נוכח ומונכח ע"י מערכת שלטונית.

בחזרה לסוגי הקיום, ממשיך הכותב ומבחין בין שני סוגי בריתות של עם. כלומר, הוא מתיימר, בצדק ובזהירות, לקבוע את נוסחת הקיום של עם ישראל: "ברית גורל מהי? הגורל מציין בחיי אומה, כמו בחיי היחיד קיום מאונס, כורח מוזר מלכד את הפרטים לכלל אחד. היחיד כפוף ומשועבד בעל כורחו למציאות הלאומית הגורלית". לעומת זאת: "ברית יעוד מהי? היעוד מציין בחיי האומה – כמו בחיי היחיד – קיום מדעת שהאומה בחרה בו ברצונה החופשי ושבו היא מוצאת את הריאליזציה המלאה של הווייתה ההיסטורית... היהדות האמינה תמיד... כי האדם בכוחו ליטול את גורלו בידו ולחשל ממנו יעוד לחיי נפש, חיים מלאי משמעות והווי חדוות חיים...לפיכך הֶחשיבה (היהדות) כל כך את התבונה האנושית שבכוחה לשחרר את האדם מהשתעבדות לטבע ולאפשר לו להשתלט על סביבתו ונסיבותיה ולשעבדן לרצונו. כנסת (עם) ישראל חייבת להשתמש בבחירה חופשית זו בכל מקצועות החיים בכלל ולטובת מדינת ישראל בפרט". 

הכותב גם מבחין באופן היסטורי בין סוגי הברית. יציאת מצרים היא ברית גורל, גורל העברים במצרים וביציאה ממצרים. לעומת זאת מעמד הר סיני הוא ברית ייעוד. אי אפשר להכחיש קיומה של אחת מהבריתות, אי אפשר לדבר רק על ייעוד ולא על גורל העם היהודי, ולהפך. אוסיף ואומר כי במונחים של ימינו ניתן לדבר על השואה כברית גורל, ועל הקמת המדינה כברית ייעוד. אי אפשר להתעלם מהנאצים, מאירן ומהמדינות השכנות, אך בלתי אפשרי לבנות מדינה רק על סמך הגורל. ברית הייעוד, חברת המופת שאנו דנים בה, היא הטמונה במגילת העצמאות. אבל, גם מגילה זו יכולה להעלות אבק בכנסת ובמוזיאונים, ולהפוך למין ברית גורל של אנשים שיושבים באוטובוס ומחכים שמישהו יעיר את הנהג. 

הדברים במצוטטים נכתבו על ידי הרב סולוביצ'יק. לא רציתי לציין מי הכותב כדי שהקוראים יקראו ללא משוא פנים ודעה מוקדמת. 

ידידיה חזני, יולי 2010 

לחצו לפרשת השבוע הקודם 

לחצו להרחבה על פרשת עקב בויקיפדיה עברית 

לחצו להרחבה על הרב סלוביצ'יק בויקיפדיה עברית 

לחצו לפרשת עקב במלואה