במשך כל הזמן שיואב לא כאן, אני כל הזמן מדמיינת את הרגע שהוא יחזור. בדיוק לפני שהוא טס, כבר התחלתי להרגיש שמשהו קורה איתו, שהגענו לאיזשהו פיק. השינה הזאתי אצלו השאירה לי תחושה ממש מוזרה, כאילו אנחנו מן ביחד כזה, אפילו שאנחנו לא. אולי בגלל כל הקשר שלנו שגם ככה מרגיש קצת כמו זוגיות, ואולי בגלל שישנו ככה מחובקים ומכורבלים כמו שלא ישנתי אפילו עם אקסים שלי, ועוד שלא קרה שום דבר מיני, ואולי בגלל שאחרי זה עוד הוא הכין ארוחת בוקר וישבנו עם אבא שלו במטבח, ואולי בגלל שאני כבר כל כך רוצה זוגיות. ואולי בגלל הכל ביחד. בכל מקרה, עכשיו הוא לא כאן ואני חושבת הרבה על מה יהיה כשהוא יחזור. אמנם אנחנו מתכתבים בפייסבוק, ויש הודעות חמודות ואנחנו כל הזמן אומרים שאנחנו מתגעגעים, אבל תכלס, רשמית אין שום דבר. רשמית אנחנו עדיין רק "ידידים". ומי אמר בכלל שהוא יחזור ובאמת נמשיך ומאיפה שהפסקנו ומאותו רגע נחיה באושר ועושר? ומי אמר, שגם אם יקרה משהו מיני (מה שכבר בשלב הזה קשה לי להאמין שלא יקרה) או אפילו קצת רומנטי, שהוא בכלל ירצה לקחת את הקשר הזה לזוגיות? זה קטע בלהיות אישה שאני שונאת. הדמיונות והתיאורים האלה שמתחילים לעבור לנו בראש עוד הרבה לפני שבכלל יש על מה לדבר. כן כן, הפנטזיות שווא האלה שאנחנו הוזות. כשהגבר בכלל לא מודע למצב או אפילו לזה שאנחנו מעוניינות בו, ואנחנו כבר רואות לבבות בעיניים, את הנשיקה הראשונה, את הצימר בו נחגוג שנה, מעניין איזה מהחברות שלי יאהבו אותו ואיך הוא יזרום בארוחה משפחתית עם סבתא ו....איפה הייתי? אה כן, במציאות. כל פעם שקורה משהו כזה שנשאר קצת פתוח ושאולי יכול להיות שיקרה, במקום להיות רגועה עם זה ופשוט לזרום עם הדברים, אני מתחילה להעיף באוויר זכרונות של הזוגיות הדמיונית שלי ושלו, שעדיין לא קיבלה אפילו תעודת לידה. אז למה לעזזאל אנחנו עושות את זה? למה להכניס את עצמינו למצב כל כך פגיע? ומה שכל כך מוזר בתופעה הזאת, זה שהיא כמעט טבעית. היא לא נשלטת. המחשבות פשוט מגיעות לראש עצמאית. כאילו זאת מעין תגובה כזאת של הגוף שלנו מעצם היותנו נשים. כמו מחזור, רק שזה לא מגיע פעם בחודש אלא פעם בבחור. ולגברים זה פשוט לא קורה הדבר הזה. אני בטוחה שהוא לא נמצא עכשיו באיזה קזינו בלאס וגאס ותוך כדי זה חושב לעצמו אם יהיה לו אומץ לנשק אותי בפעם הבאה שהוא יוריד אותי בבית, או על איזה חמודה אני, או על אם כדאי שאני אתחיל לקחת גלולות. הם פשוט לא עושים את זה. וייאמר לזכותם, שאולי זה בצדק. נשים, אני מקווה שמישהי מכן מזדהה עם מי שכתבתי פה, שלפחות אדע שאני לא הפסיכית היחידה בעולם. וגברים, לפעמים או בעצם בדרך כלל..פשוט יותר קל להיות אתם. סופשבוע רגוע לכולם |