הולך ונפרם

32 תגובות   יום שישי , 30/7/10, 00:43


כשפגע הברק בשדרת הדקלים שהיתה נטועה לאורך דרך העפר המובילה מן הכביש אל קו המים, לא שיער איש שהדבר יביא לאסון גדול.


הדבר היה בעיצומו של השטפון הגדול של שנת 36, זה שזקני העיר טבריה לא זכרו גדול ממנו. הכנרת עלתה על גדותיה כבר שלוש פעמים באותו חורף, סחפה עימה כמויות עצומות של אדמה ועפר אל עבר אגן היקוותה לירדן, שם בקצה הדרומי ליד בית ירח, והותירה בתים רבים אשר שכנו לחופיה כאיים מבודדים, מוקפים שלוליות מים שלא ניתן היה להעריך את עומקן, ומתחתן בוץ טובעני. מה שלא נסחף עם המים שקע בהם או הוצף. אנשים העלו את רכושם ואת מספוא הבהמות אל גגות הבתים,  והותירו את הדברים הכבדים לספוג את מי השמיים ולהתחיל את ראשיתו של תהליך רקבון.


מכיוון שהגשמים ירדו ללא הפסקה מזה שלושה שבועות, ומכיוון שכל בקעת הכנרת הייתה מוצפת מים, לא שיער איש כי פגיעת הברק, אשר הפילה מיד לקרקע עץ דקל אחד והציתה צמרותיהם של שניים נוספים, תגרום לשריפה ענקית בכל האזור שבין מורדות הארבל מדרום וחוף חוקוק מצפון - אותו איזור שנקרא בקעת גינוסר - ששריפה זו תכלה כמות אדירה של רכוש בקיבוץ גינוסר, במושבה מגדל ובעיקר בחווה החקלאית הנסיונית האמריקאית ששכנה ממש על קו המים, בדיוק באמצע הדרך בין שני הישובים, ושתביא בסופו של דבר גם למותה של עלמה צעירה מבנות החווה החקלאית בשם חמדה, או שאולי היתה זו מישהי בשם יוכבד, שהיתה צעירה מעט פחות ומבנות המושבה מגדל.


בדיוק השאלה הזו, האם היתה זו חמדה מן החווה או שמא יוכבד מן המושבה, היא שכמעט הביאה לקרע בל יימחה בין דוד שמואל הזקן לבין סבא יצחק ודוד גדעון, שהיה צעיר מהם ולא היה דוד כלל וכלל.


ישובים היינו על הדשא בחוף, והזמן היה שעת צהריים של יום כיפור בשנת אלף תשע מאות שבעים ושמונה או תשע. היו שם דוד שמואל, שהיה כבר בן למעלה מתשעים, סבא יצחק שהיה בוודאי בן כשבעים וחמש, אבי ושני אחיו שנעו בין שלושים וחמש לחמישים, ואני עצמי, שהייתי בן ארבע או חמש-עשרה, ודוד גדעון.


כשאני אומר "החוף", ככה בהא הידיעה, אני מתכוון לחלקת אדמה מסויימת שהיתה שייכת למשפחתי החל מהרבע הראשון של המאה העשרים ועד לפני שנים אחדות. נחלת אבות, אם תרצו. מין פיסת ארץ שהיתה גן העדן הפרטי שלנו, שנולדנו לתוכה וגדלנו בה והתבגרנו לצידה, שנערכו בה חתונות ובנות מצווה ומיני שמחות משפחתיות וכינוסים, וירידות לסופי שבוע עם ההורים בשנות ילדותנו, ועם חברים בשנות הנעורים, ועם ילדינו אנו בשנות ילדותם שלהם. מקום בו שכבנו בלילות והקשבנו לשאגות האקליפטוסים ברוח, וללחישות התנשמת בעליית הגג של בית סבי וסבתי, שקראנו לו הבית הקטן, וששימש אותנו לאחסון מזרוני שינה וכלי אוכל ואבובים וקאיאק ומפרשית, שנים אחרי שהם עזבו אותו לטובת הכרמל, ושהמשיך לשרת אותנו עוד שנים אחדות אחרי שהם עזבו את הכרמל לטובת עולם שיש האומרים עליו שכולו טוב.


בימי כיפור נהגנו לרדת לשם דרך קבע. רק הגברים של המשפחה. הנשים נשארו בבית לצום משום מה. לכל אורך שנות השבעים הכנרת היתה עדיין שוממת לחלוטין ביום זה. בהתחלה ירדו רק הגדולים, וכשהייתי בן עשר או אחת עשרה צורפתי לחבורה ולא היה מאושר ממני.


דוד שמואל הגיע מרוסיה והתיישב שם, בשעה שטרומפלדור, אותו הכיר היטב, התעקש להמשיך צפונה. "יוסֵי", אמרתי לו, "מה לך שם רחוק בין הערבים. שב כאן, יש כאן מים, ישנה כאן אדמה ממש כמו שם. אבל הטפש התעקש לעלות לשם", היה אומר דוד שמואל מעת לעת. פעם אחת מורה טבריינית זרקה את הנינה שלו מהכתה בי"א באדר בגלל שהילדה אמרה שסבא שלה היה חבר של טרומפלדור. למחרת נאלצה לבוא עימו לבית הספר.


סבא יצחק הגיע לשם כמה שנים אחרי מלחמת העולם הראשונה. בהתחלה עבד אצל שמואל, וכשלזה לא היה די כסף לשלם לו, נתן לו אדמה בתמורה לעמלו. אחר כך גם התחתן עם אחותו הקטנה וככה נהיו משפחה. את רוב שעותיהם המשותפות בילו בהעלאת זכרונות מימים עברו ובעיקר בויכוחים איומים ביחס לזכרונות אלו. הם התווכחו על איכות היבול בשנים מסויימות, על תאריך הקנייה המדוייק של משאבת המים החשמלית ועל הנזק של השטפון הגדול של שנת שלושים ושש והשריפה שבאה בעקבותיו. אלה היו ויכוחים נפלאים, אמיתות היסטוריות החליפו נקודות מבט כאילו היו קוביות שש בש, קריאות לעזאזל התגברו על רעש הרוח המערבית של שעות אחר הצהריים, מסקנות הוסקו כל פעם מחדש כדי להיערך לשטפון הבא שבוודאי יגיע יום אחד, ומי יודע - אולי אף יביא בעקבותיו שריפה נוספת.

 

מה שהיה הכי מצחיק בכל הסיפור הזה זה חלקו של דוד גדעון בשכתוב ההיסטוריה. דוד גדעון לא היה דוד כלל, הוא בכלל התחתן שנים מאוחר יותר עם בתו של שמואל הזקן ורק אז החליף את חיפה בטבריה ואת הקריירה המפוארת שלו כיורד ים בסיבוב על מפרשית צהובה מדגם 'גלית' עם מפרש אדום לבן במימי האגם. ובכל זאת היה מצטרף לויכוח כאילו רץ בעצמו עם דליים בשתי הידיים כדי לכבות את השרפה וגם לנקז אגב כך מעט מים ממקום אחר.
ועל אף שלא היה דוד אמיתי שלנו, קראנו לו כולנו דוד גדעון. וכשאני אומר כולנו אפילו אינני יודע כמה אנשים זה אומר. עשרות ילדים בכל מיני גילאים קראו לו דוד גדעון, ואני חושב שהיו עוד אחדים שקראו לו סבא גדעון. כי הוא היה מין אחד כזה. היחיד שאני פגשתי בחיי למען האמת. בייחוד כשפגש ילדים.


כשהיינו, אחותי הגדולה ואני, בני שש ושבע, נסע עם משפחתו לניגריה לשנים אחדות בענייני עבודה. הוא היה שולח לנו משם מכתבים. ממש אלינו. עם שמותינו כתובים על המעטפה בכתב דפוס גדול ומנוקד. במכתב היה כותב מיני מעשיות שהיו מתרגשות ובאות עליו ועל אשתו ועל שני בניו שם באפריקה הרחוקה. בשפה עשירה ומדוייקת ובהירה מאוד לעיניהם של קוראים בתחילת דרכם היה מתאר לנו כיצד יצא לביקור בשמורת אליגטורים למרות שהזהירו אותו כי האליגטור הינו חיה טורפת ומסוכנת מאוד. ראשית הסביר לנו שהאליגטור הוא סוג של קרוקודיל, ומכיוון שהניח שאיננו יודעים גם קרוקודיל מהו, היה אז מסביר שהקרוקודיל - ומכאן גם האליגטור - הוא בעצם סוג של תנין. אחר כך תאר כיצד הלך בשביל והנה בא מולו אליגטור עצום, ומיד פער האליגטור את לועו ואיים לטרוף אותו בין רגע, אבל אז יצאה רותי אשתו מאחורי גבו, ומשראה אותה האליגטור, סגר את פיו תיכף ומיד וברח מן המקום כל עוד נפשו בו.

אחר כך סיפר איך הביא לבניו תוכי מדבר, ואיך הם מלמדים אותו לומר מילים נורא גסים, כמו ט _ _ _ ק, שזה מה שדבוק לנו מאחור ושעליו אנחנו יושבים. היינו מתמוגגים. וגם היום, כשאני מביט במכתבים האלה אני נמלא התרגשות.


שלושים שנה מאוחר יותר, ידעו גם ילדיי שדוד גדעון מגיע תמיד עם עותק ישן מאוד של הספר "מעשיות סתם" של רודיארד קיפלינג בידו, וכולם מתאספים סביבו, והוא מקריא סיפור. וגם הם קראו לו דוד גדעון.

 

- - -

 

את כל זה אני מספר לכם כי ממש לפני שעה חזרתי מטיול לא מתוכנן לטבריה, למסע האחרון של דוד גדעון, שביום שלישי בערב פתאום הספיק לו מהכל והוא מת. לילדים אמרתי שבשבילנו הוא מת, אבל שמהצד שלו הוא פשוט המשיך הלאה בדרכו, רק בלעדינו. עכשיו נותרו לי ביד רק המכתבים האלה ששלח לי מניגריה לפני ארבעים שנה, ולהם את הספר הישן ההוא של קיפלינג, שמשום מה השאיר אותו אצלנו בפעם האחרונה שקראו בו.


דוד שמואל הזקן נפטר כשהייתי בן שש עשרה, סבא יצחק עשה את זה שמונה או עשר שנים מאוחר יותר. גם האדמה ההיא על שפת הכנרת, החוף, איננה שלנו עוד. בשבוע שעבר תוך כדי שיחה עם חברה על דברים אחרים לגמרי חשבתי פתאום שהחיים כמו שאנחנו מכירים אותם הולכים ונפרמים אט אט, כמו סוודר שאתה מושך בקצהו, לעתים משתחררות רק עין אחת או שתיים או שלוש, ולעיתים, כמו היום למשל, נמשכות בבת אחת ארבע או חמש שורות ונשאר לך ביד הרבה פחות ממה שהיה לך קודם.


---

 

זה לזכר דוד גדעון החד פעמי, וגם לבן שלו שמשוטט כאן בקפה כמו כולנו, אלא שלפתע הוא מרגיש בוודאי הרבה יותר לבד.

דרג את התוכן: