כל פעם שמישהו שואל אותי אם יש לי חברה פנויה או אומר לי שאני לא הטעם של מישהו שמנסים לשדך לו אני נכנסת למסלול של תהיות לגבי מה לא בסדר בי. אני בהחלט מודעת לכך שלא יתכן שכולם ירצו אותי, יאהבו אותי, יחבבו אותי או משהו כזה אבל לשמוע כזה דבר גורם לי להרגיש יותר רע עם עצמי. כאילו שהחיפוש הארוך והמתיש הזה אחרי מכסה לא יגיע לעולם לסיום. אבל אולי החרדה האמיתית שלי היא לא בעובדה שאני לא אמצא את הזוגי שלי. החרדה האמיתית היא כנראה מהיום שאני כן אמצא אותו.

למעשה כל החיפוש המטורף הזה גורר סביבו יותר חששות חרדות ופחדים ממה שאני מסוגלת להתמודד איתם. לכן יוצא שרוב הזמן אני דוחה את זה ונמנעת מלהתמודד עם הבעיה הזו. זה לא אומר שאני לא רוצה. חלילה וההיפך, אני מאוד רוצה, אני אפילו מוכנה לכך שהאחד שהוא אני יקבל אליו עוד אחד. בעצם אפשר להגיד שהחרדה המקורית של כל הסיפור הזה היא בכלל לא בעניין הזוגי. החרדה במקורה נעוצה בעובדה שאני פשוט חסרת ביטחון גמור בכל מה שנוגע אלי, למראה שלי, למשקל שלי, לשכל שלי וכן הלאה. אני מונעת מעצמי לגשת או להיות נגישה לכאלה שמאיימים עלי, שנראים טוב מדי בעיקר. מתוך מחשבה שאני פשוט לא ראויה לזה, ולא משנה כמה שאני מנסה לשנות את דפוס החשיבה הזה הוא טבוע בי כל כך עמוק שאני לא יודעת איך לקעקע בי דפוס חדש. בעיקר אני עסוקה בלהסתיר, ללבוש מסיכות שלא יראו את הפגמים שלי. אני חושבת שהנוהג הזה עוד פחות שפוי מכל מה שנכתב למעלה, הרי אני יודעת בוודאות שאנשים מושלמים אין, אבל זה לא מונע מבעדי לרוץ אחרי הפגמים שלי עם מברשת ולנסות להסתיר אותם מהפחד שמישהו שיראה אותם יגעל או ידחה אותי בגללם. אני יודעת שכשמישהו ירצה אותי הוא יתעלם מהפגמים, יחשוב שהם חינניים או משהו בסגנון הזה, אבל בעיני אם אני לא אתקן או אסתיר אותם אז אין סיכוי שמישהו ירצה אותי.

חברה שלי נוטה להגיד שאני מפחדת מכל אחד שמחבב אותי ולכן אני דוחה אותו. בגדול זה אולי נראה ככה אבל באמת שאלה שמרשים לעצמם לגשת אלי הם כל כך נדירים ולכן נדמה לי שחוש האבחנה שלהם דפוק, שהם לא מבינים כמה חומות יש מסביבי וכמה שאני לא ממש רוצה להסיר אותם. בדרך כלל יצא שהם כאלה שלא הסתדרתי איתם או אולי לא באמת ניסיתי. כמות החרדה שיש סביב העניין הזה של בן זוג כל כך גבוהה שהרבה פעמים אני תופסת את עצמי חושבת אם זה שווה את זה. אם המרדף האינסופי הזה הוא לא יותר מרדיפה אחרי משהו ארטילאי, שלא יוביל לשום מקום ממשי.

אני חושבת שהנושא הזה בגדול הוא היחידי שלא טיפלתי בו מול הפסיכולוג שלי. דיברנו על זה הרבה פעמים אבל אף פעם לא היתה לנו שיחה לעומק העניין הזה, על החרדות של דחיה, פחד וכיסוי הפגמים. אני לא הייתי מסוגלת לפתוח את הנושא הזה מרוב שהיו לי בעיות אחרות שדרשו טיפול. היום זה שונה, היום זאת הבעיה העיקרית שלי לדעתי ואני לא הולכת יותר לפסיכולוג בגלל תקופה קצת עמוסה רגשית וצפופת זמנים. אם יבוא היום שאני אחליט לפתוח את הנושא הזה באמת עד הסוף, יש לי תחושה שזו תהיה קצת קופת שרצים. שמתוכה יצוצו פתאום כל מיני פחדים מוזרים שאני לא יכולה להסביר לעצמי מאיפה הם מגיעים. 

 אזאר נאפיסי כתבה בספר 'לקרוא את לוליטה בטהרן': "פחד גורר שקרים וצידוקים" ובהחלט זה משהו שאני עושה לעצמי. מתרצת ומשקרת לגבי דברים מתוך החרדות העמוקות שלי. זהו לא מנגנון התמודדות יעיל במיוחד אבל זאת הדרך בה בחרתי. כך אני מסבירה לעצמי מקרים בודדים בהם הירשתי לעצמי מעט להיפתח כלפי גברים. כך אני מתרצת לי את החוסר רצון שלי באמת לצאת ולחפש מישהו. כך אני נמנעת מלהתחיל את החיים הזוגיים שלי פשוט כי החרדה שלי השתלטה על כל חלקה רציונלית פנויה שהיתה בי.

אז נכון שהמודעות היא הצעד הראשון? אני די סקרנית לגבי הצעד הבא שלי.