הזמן, הזמן, הזמן הזה.
כזה לא יציב במהותו.

כשאתה נולד אתה בטוח שאתה שקנית "וואן וויי טיקט" לחיי נצח.

הגעת, זהו, אתה מתנחל עד סוף הימים שלא יגיעו לנצח.

הזמן זז לו בעצלתיים, אתה גדל במן בועה נפלאה של בטחון ואז באם הכל היה תקין והתפתחת בלי תקלות משמעותיות, בגיל שש לערך, משהו מתחיל להשתבש.

מישהו זורק איזו מילה מיותרת, החדשות גם לא לגמרי עושות איתך חסד בגיל הזה ופתאום, בום נוחתת עליך פצצה עם ראש נפץ לא קונבנציונאלי שאומר: "הי מתוקי נשמה קטן, בוא בוא אביא לך צביטה בלחי האדמדמה והילדותית שלך, כבה מהר ת'נרות ושתזכה לשנה הבאה".

מי זוכה מה זוכה? פתאום אתה מבין שלהיות כאן זה שווה אפילו יותר מנבחרת ספרד במונדיאל, אתה קולט ש...עבדו עליך הזקנים, הם בכלל לא יכולים לעשות כלום כנגד העובדה שאתה המתוקי ששר קודם "עודני ילד" על הבמה במפקד כיתה א', הולך ומחשב יחד עם החתולים של ארצי את קיצו לאחור.

פחד מוות אה?

יש מן מאניאק כזה שהוא גרוע מחיית החושך, אחד שעורב לך בסוף הימים בכדי ...בכדי לקחת אותך מכאן.

ואז בגיל עשר, אתה מבין שעשור שלם עבר ואיך שהוא אלו הזקנים אומרים לך משהו נורא לא משכנע כמו: "מאמי מה אתה דואג? בכלל לא התחלת את החיים עדיין"

ואתה לא מפסיק לחשוב: "רגע, לא התחלתי חיים ואני כאן כבר עשר שנים פלוס 39 שבועות ושלושה ימים שאמא שלי טחנה את המקרר על כל תכולתו, אז כשעוד הייתי בבטן, מתוכם עוד איזה שלושה חודשים בהם לא הייתי יותר מאיזה שתיל שעשוי מחמישים אחוז זרע וחמישים אחוז ביצית ובעצם. זהו חוץ מזה לא הייתי כאן שזה אומר איפה ומה בעצם היה קודם ...ורחמנן ליצלן, מה יהיה אחר כך?

אבל בגיל עשר הזמן שעברת הוא כל הזמן שהיה עד כה ובשבילך זה המון, זה בעצם כל החיים...ואז בגיל ההתגברות, הוא מתחיל להאיץ...הזמן.

אתה מתבגר, אתה עסוק בעצמך ובשרך...בעקר בליטרת הבשר המתוקה שצומחת לה לאיטה במרכז הגופה ויש לה טיימינג די מחורבן בכל הנוגע להתייצבות לדום מתוח.

אתה גדל אפילו עוד יותר ומתגייס לצבא, אחר כך לימודים, תמיד בחורות ואז בחורה נוספת שתאלץ אותך להתמסד, עבודה, ילדים, בחורה, ילדים קריירה בחורה, הצלחה נערים בחורה...יו אותה בחורה, רק שהיא כבר בת...40? כן כן הגרביטציה מוכיחה שגם אתה.

והנה 45 ו...וואהו פעם כשהיית בן 10 הזמן היה המון, הוא היה כל החיים עד היום וזה היה רק אתמול והנה אתה בן 49 וקולולולולו חתונה, הפעם של הילדים...אתה כבר סבא, צעיר כזה על אופנוע כבד אבל, שניה רק אתמול אמרת לזקנים שלך שמסתבר שדווקא היו יותר צעירים ממך כיום " תודה להורי שהביאוני עד יורודיסני לחגוג לי מצוות כדת וכדין"...

והזמן, אוף הזמן רץ כל כך מהר שאתה כל הזמן עסוק בלהספיק אותו, אבל ממש לא שש לעקוף אותו, לא לא לא רוצה להגיע לסוף לפניו.

ואז גיל הזהב, אתה מגלה שזה זהב זהב, בעקר כשהפרוסטאטה לא מכבידה על איזור הכליות.
ואשתך תמיד היתה בשבילך זהב בלי כל קשר לגיל ופתאום משהו בזמן מתחיל להאט.

לפתע אתה מוצא את עצמך יושב אחר הצהריים, בדיוק בשעה שרק לפני שלושים שנה היתה שעת המרוץ לחוגי הילדים, מהעבודה הביתה, מהביתה אל ה"אייטה" כשהקטן על מנשא הגב תוך שיחה ערה בנייד כי מחר הישיבה ההיא שחיכית לה...

אתה מוצא את עצמך מבין שאתה בן שבעים והכל בסדר, הכל כל כך בסדר, אתה כבר לא עכבר מעבדת זמן שרץ במעגלים וחושב שהוא מתקדם, אתה כבר במקום אחר, של תובנה, של ידיעה, של רגיעה שהספקת, הספקת הכל, כעת יש לך זמן להנות, להשלים, להפסיק לפחד כלל, לחוש כל דקה ודקה של הזמן השאול ולמתוח אותה עד אין סוף, למתוח אותה כאילו היית ילד בן עשר שכל הזמן שהיה לו הוא כל חייו וזה מספיק וזה בדיוק וזה כל החיים שהיו.

אתה מבין לפתע שאין זה משנה כמה זמן, אתה חי, אתה נושם כל שניה שעוברת בהוקרה, כמתנה.
זה הרגע בו הזמן מפסיק לבגוד, הוא איתך לטובתך עד נשימתך האחרונה.

פעם היה כל מה שיש, שכחת זאת במסע החרדות כנגדו, חתרת להשיג עוד ועוד הפכת לעבדו של הזמן ועתה, עתה אתה מתחיל להתיידד עם הזוגי שהיה שם כל ימיך, אותו האחד שילך איתך עד הסוף ויחדול גם הוא

הזמן.