למעשה אומנות ימה"ב מתחילה במקביל לאמנות רומי, באזור הים התיכון, החל מהמאה הראשונה לספירה.

אמנות זאת נהוג לחלק לכמה קטגוריות:

האמנות הנוצרית המוקדמת – מאה ראשונה ועד רביעית לספירה

האמנות הביזנטית – מאה רביעית ועד המאה ה-12 בצידה המזרחי של האימפריה

אמנות האימפריה הרומית – מאה רביעית ועד המאה ה-12 בצידה המערבי של האימפריה

אמנות הרומנסק – המאה ה-11 ועד המאה ה-13

האמנות הגוטית – החל מהמאה ה-13 ועד המאה ה-15 (בצד המערבי של האימפריה)

דמות האדם מקבלת תפנית בהתאם למקום ולזמן שבה היא מוצגת.

אמנות נוצרית מוקדמת

הביטוי מתייחס לאמנות שהתקיימה בתחומי האימפריה הרומית החל מזמנו של ישו ועד למאה הרביעית לספירה, עת הפכה הדת הנוצרית לדת השלטת באימפריה. 

קשה, אם לא בלתי אפשרי, לסקר ולסכם את האמנות הנוצרית בתקופה זו מבלי להבין את התהליכים ההיסטוריים של התקופה.

הגרסה הקצרה תהה המונח נצרות בויקיפדיה

הגרסה המומלצת היא המאמר פני יאנוס

ולמי שמוצא שהנושא מסקרן אותו, מומלץ לקרוא את הספר התנצרותה של אירופה, זאב רובין, במסגרת האוניברסיטה המשודרת.

כמו כן, מומלץ לקרוא את ארבעת ספרי האוונגליסטים (הבשורות) ואת האפוקליפסה מתוך הברית החדשה.

פניה לכל אחת מהכנסיות בארץ ו/או לכתות השונות והספר יגיע לביתכם, חינם.

תחילתה של האמנות הזו היה ברצון של הנוצרים החדשים לבטא ולסמל את דתם הצעירה. בשל רדיפת הדת הנוצרית התקיימה האמנות הזו בהסתר בקטקומבות, אולמות ומערות קבורה תת קרקעיים שנמצאו ברומא, או תוך שימוש במוטיבים פגאניים אשר קיבלו משמעות נוצרית חדשה.

לדוגמא: כאשר רצו להציג את ישו הוא קיבל איקונוגרפיה של רואה נאמן, נושא העגל או דמות האורנס (=תפילה).

אירופה, בתקופת הנצרות הקדומה, היתה תחת מעטה של קיפאון ולכן לא התפתחה שם ציביליזציה מפותחת, והאזור יושב ע"י אנשי המערות (תהליך ההפשרה של תקופת הקרח האחרונה החל לפני 10,000 שנה). רק במאה הרביעית, כאשר אפשר היה להתחיל לחיות באזורים שהתחממו, החלה נדידת שבטים ברברים שונים (הונים, ויזיגותים, מונגולים ועוד) והתיישבות בשטחים שהיום הם צרפת, אוסטריה, אנגליה וסקנדינביה. לכן, כאשר מדברים על אמנות נוצרית קדומה, הכוונה היא לשטחי האימפריה הרומאית.

כאמור, בתקופה זו הנוצרים היו נרדפים ולכן, מקומות המפגש והטקסים של הנוצרים הנרדפים היו בתוך הקטקומבות: סדרת קברים תת-קרקעיים, שבה הם קברו את מתיהם, ושם ניתן למצוא ציורי קיר שמציגים את תהליך התהוות הסמלים הנוצריים, תבליטים על ארונות הקבורה, ולעיתים נדירות פסלונים קטנים. רוב הקטקומבות של תקופת הנצרות המוקדמת מצויות בדרומה של רומא בוויה אפיה (via Appia). היות וחלק מהנוצרים הראשונים הוצאו להורג והפכו להיות "מרטירים" (קדושים) חלק מהקטקומבות הפכו לאתרים קדושים לנצרות.

שתי צורות קבורה בתוך הקטקומבות:

הפשוטה ביותר: בתוך המסדרון התת-קרקעי נחצבו בקירות גומחות, פתחים מלבניים בגודל ס"מ ספורים לתוכם הוכנסו עצמות הנפתר. הגומחה הזאת נסתמה בלוח שיש.

העשירים ובעלי היכולת בנו לעצמם, בעומק המחילות, מספר חדרים גדולים. בכל חדר נחצבו שלוש גומחות מקושתות. בגומחה בנו דרגש ועליו הניחו את המת בתוך אחד מארונות הקבורה הנ"ל:

סרקופג - ארון קבורה עשוי אבן או שיש. כל גופת המת מוכנסת אליו. אם המת עשיר - הסרקופג מעוטר מסביבו בתבליטים ובכתובות.

גלוסקמא - שיטת קבורה שמטמנה את גוף המת באדמה. אחרי שנה אוספים את העצמות ושמים בגלוסקמא, שגודלה כאורך העצם הארוכה ביותר - עצם הירך.

אוּרנה - כד חרס שמיועד להכיל את האפר של המת שגופתו נשרפה. גם הוא הוטמן בגומחות.

ציורי הקיר (פרסקאות) בקטקומבות

מקובל להבחין בשני שלבים בסגנון הציורים ובנושאיהם. במאה השלישית, כשהנצרות עדיין דת נרדפת היו הציורים בעלי אופי תמציתי (לאקוני) ונושאיהם מתמקדים ברובם על דמויות: כמו נח והמבול, משה המוציא מים מהסלע, יונה הנביא. המשותף לרוב הנושאים המתוארים הוא רעיון "תשועת הנשמות", הבא לבטא את ההשגחה האלוהית העוזרת לנרדף ומביאה אותו, בסוף דרכו, לעולם שכולו טוב.

במאה הרביעית, כאשר הנצרות מוכרת כדת רשמית במדינה נוסף מעגל ציורים חדש והסגנון הופך נטורליסטי יותר.

נח בתיבה

הציור מתאר את נח בתיבה. ציור פשוט באופיו ופרטיו מעטים. קווים אחדים מעוגלים ועבים מתארים את הגלים, התיבה פתוחה, חסרת מבנה פרספקטיבי ופרופורציונאלי, ובה חלון. דמות וידיה פרושות מסמלת את נח, מעליה יונה ובמקורה ענף זית.

יש לזכור, שלדידם של הנוצרים התנ"ך הוא הברית הישנה. בשלב זה, הנצרות קשורה ביהדות ושואבת ממנה רעיונות רבים. אחד מהם הוא תפילות הודיה ותפילות רחמים. כך הופך סיפור נח והמבול לאלגוריה של תפילת הודיה ובקשה לעזרתו של האל.

הנוצרים מאמינים בתחיית המתים ולכן, דמותו הם מתארים את הנפטר כ"אוראנס" דמותו של הנפטר כשידיה פרושות לתפילה.

בחיפוש אחר סמלים, טענו הנוצרים, כי כבר בברית הישנה סמלים המבשרים את בואו העתידי של ישו ואת חייו. נושאים אלו מכונים "פרה-פיגורציה" (ראייה מראש) לדוגמא: יונה הנביא היה שלושה ימים במעי הדג וברביעי ניצל ובהשלכה ישו קם לתחייה ביום הרביעי.

במאה הרביעית כשהנצרות הפכה לדת רשמית, נוספו לרובד היצורים הקבוע עוד נושאים כמו עקדת יצחק.

לצידם התפתחו נושאים שאופיים נוצרי מובהק, כגון: הרועה הטוב, הסעודה האחרונה ועוד.

הרואה הנאמן

בתקופה זו לא היה כתב באמנות, האמנות דברה באמצעות סמלים. צלב - סמל ישו, הילה - סמל לקדושה, איקונוגרפיה - איקונה היא תמונת דת. תורת התמונות, הצורות והסמלים הנוצריים השונים, המאפיין אותם ומשמעותם. זו הייתה גם הדרך להגיע להמונים, שלא ידעו קרוא וכתוב. גם במאות מאוחרות יותר השתמשו בסמלים בציורים הנוצריים: מריה תמיד בכחול או באדום, לידה השושן הצחור - הסמל שלה. כבשים - כי הרועים היו הראשונים שידעו על לידת ישו. שלושת המאגים - מציינים את כל העולם. יש חשובים שהם מסמלים את כל הגילאים (צעיר, בוגר, זקן), והצבעים (לבן, צהוב, שחור) מסמלים את כל הגזעים - כל האנושות. מימין - הקדושים, משמאל - החוטאים. היונה - מסמלת את רוח הקודש בשילוש הקדוש.

סיכום: בתקופה זו האמנות מוסתרת ומדברת בכמה רבדים. לכן, ייצוג הדמות האנושית מושפעת מסימבוליקה לצד אמנות יהודית.