שלומי עזב אותי, עזב אותנו, עזב את עצמו, ביום שהיה אמור להיות היום הכי מאושר בחיינו, הוא ברח כמו כלב פחדן, ובחר להשמע לקול הפנימי שבו, לרחשי לבו, להיות אדם חופשי, חשבתי שהאהבה שלנו מושלמת, האמנתי בו, האמנתי בנו, הוא בטח רצה לקיים מצוות עם בנות זוג רבות ככל האפשר, צורך שהודחק כתוצאה מהתאהבות שבאה לו בהפתעה ולא היה מוכן. ואולי אמא שלו הרגישה איום מאחת כמוני,מאיפה אני יודעת? שלומי סבל מחרדה תמיד חשב שמשהו פגום בו , היום אני מבינה שהוא צדק!! תמיד נלחמתי ואמרתי לו שהוא מושלם , תמיד חיבקתי ליטפתי אותו, והקטע הכי הזוי שכל החברים אומרים לי, מה שתמיד אומרים לי כל החיים, את עם פרצוף כמו שלך אין לך מה להתלונן תכלס, תוך שניה מאה יקפצו עליך, ככה זה היה כל החיים שלי, בהולנד לא ידברו אתך כי כמוך יש כמו זבובים, ובארץ לא ידברו אתך רק אם ירצו להיכנס לך בין הרגליים, זר לא יבין את זה, אז למי שלא מכיר אותי קוראים לי אגם. זה לא היה השם שלי עד לפני שנה וחצי. עד אז קראו לי מעיין. אבל לפני שנה וחצי בערך מעיין מתה ואגם נולדה. אני חושבת שאגם נולדה ביום שהכרתי את מי שהביא אותי אחר כך גם לכאן לאתר, קודם אני רוצה לספר איך 'מעיין' מתה. אז תיקחו אוויר, במיוחד כל הציניקנים שכתבו לי כל מיני הערות שמנסות להעליב או להצחיק?.. קשה לכם להתמודד עם החיים של מישהו אחר? זה בסדר אף אחד לא מכריח אותכם, אבל לא צריך להעליב, כי השורות הבאות יגרמו לסרט תורכי להראות גן שעשועים אחרי זה, וגם אני היום צוחקת שאני חושבת על זה אבל הייתי צריכה לאכול הרבה חרא בחיים ולקבל המון עזרה מאנשים טובים לפני שהגעתי למצב שאני יכולה לצחוק על זה, האם זר יבין את זה?? אז באותה תקופה לפני שנה וחצי החברה הכי טובה שלי שהייתה הכי קרובה אלי בעולם כמו אמא, יותר מאמא כי אני יתומה מאמא ביולוגית מגיל 3 בערך, נפטרה מסרטן הריאות אחרי כמעט שנה של מלחמה שאני ליוותי אותה בכל התהליך, והגבר שהיה אז בחיים שלי הבריז מהחופה ביום הנישואים כמו שחלקכם כבר קראו, אבל חכו זה לא הסוף כי היה לי גם עובר קטן בבטן משלומי , שהוא לא ידע עליו שנפל בנסיבות טבעיות, כלומר אני רציתי את הילד הזה. נאלצתי מיד לעזוב את הבית שגרתי בו כי הוא היה רשום על שמו של שלומי, וגם לא רציתי לשמוע ממנו או להיות מוקפת בחפצים שלו, כל דבר שרק קשור אליו ממש הגעיל אותי אז, אז עברתי לגור במן בצימר כזה במרכז שחברים סידרו לי, ובקושי שבוע אחרי כן פרצו לי לבית וגנבו לי את כל מה שהיה לי אז, שחלק היה עוד בארגזים, לא זו לא בדיחה, זותומרת באתי 'הביתה' ומצאתי אותו פתוח ומבולגן , אפילו גנבו לי את דייזי שלי , בטח חשבו שהיא כרית עם פרווה לבנה.. שלומי קנה לי את דייזי בתקופה שהכל היה ורוד.. דייזי היא כלבה הכי הכי הכי הכי מתוקה בעולם.. תגידו לי בבקשה כי זה אני לא מצליחה להבין עד היום, מי גונב כלב מבית של מישהו אחר?? זה כמו לחטוף ילד מעריסה! וככה מהר מאוד הגעתי למצב פיזי מאוד קשה כתוצאה מהפרעות אכילה שהתחילו לחזור לי בתקופה הזו, אחרי כל זה כבר ממש לא היה לי תאבון לכלום, נראה היה שאין גבול לסבל האנושי , הרגשתי שהגעתי לקרקעית הים, יותר עמוק מזה כבר אי אפשר לצלול , הרגשתי שאני שוקעת ומוסיפה לשקוע. נהייתי ממש גפרור היה לי קול של קורין אלאל לפני שהיא שותה קפה בבוקר,, הייתי גפרור והייתי זקנה!! היסורים שאני עברתי נראו כמו נצח, הרגשתי שאני נמחצת על ידי סלע ענק , אתם יכולים לצחוק , כמו שאמרתי קודם ככה אחד כתב לי לדואר 'בלונדי', וחושב שזה נחמד, כאילו איך לבלונדינית יפה קורים דברים כאלה, כאילו מה זה השטויות האלה? אנשים שנחשבים בחברה שנראים טוב אז יש להם פטור מבעיות בחיים? באמסטלפיין שאני גרה חצי שנה בשנה שזה עיר פרבר של אמסטרדם את זורקת מלח באוויר וזה נוחת על אלף כמוני אבל בארץ הבנים עושים עניין אם יש לך שיער צהוב, מה גם ששלי בכלל זה חום-דבש ורק אם אני בשמש בבריכה או בים אז הוא נהיה בהיר. אחרי שפרצו לבית עברתי לגור בבית של חברים האמיתים היחידים שהיו לי אז, החברים שלי החליטו לשמור עלי, פחדו שאני יעשה לעצמי משהו, כאילו שבכלל היה לי כוח למשהו או אומץ, והיה סביבי משמר 24 שעות של חברים, כי אחת מהם החליטה שאני בדרך להתאבד,בקושי אכלתי, ממש הכריחו אותי, אני רק שתקתי והייתי המומה. |