חיים מהירים קצת פחות... (סיפור שתורגם מאנגלית, ובסופו שיר כל כך משקף...)

בפעם הראשונה שהגעתי לשוודיה בשנת 1990, אחד מעמיתי, שוודי, היה אוסף אותי כל בוקר מהמלון.

היה זה בחודש ספטמבר, קצת קר וערפילי. היינו מגיעים מוקדם למפעל של VOLVO, והוא היה מחנה את האוטו בחניה, מאוד רחוק משער הכניסה (הם 2,000 עובדים שמגיעים לחברה במכוניתם).

ביום הראשון לא אמרתי כלום, גם לא ביום השני והשלישי. בימים שלאחר מכן, עם קצת יותר קירבה , בוקר אחד שאלתי אותו: "יש לכם מקום חניה קבוע כאן? כי שמתי לב שאנו מגיעים מוקדם, מגרש החניה ריק ואתה משאיר את האוטו רחוק ...."  

לזה הוא ענה בפשטות: "מכיוון שאנו מגיעים מוקדם, יש לנו מספיק זמן ללכת ברגל. אך מי שיגיע באיחור, כדאי שימצא מקום קרוב יותר לשער. נכון?"

תארו לעצמכם איזה פרצוף עשיתי. זה היה מספיק כדי שאבדוק לעומק את כל דעותיי הקודמות.

כיום יש באירופה תנועה גדולה בשם SLOW FOOD, משקל נגד ל- FAST FOOD.

האירגון "סלואו פוד אינטרנשיונל אסוסיאשן",  אשר סימלו הוא חילזון, פועל מאיטליה ומטיף לאנשים לאכול ולשתות באיטיות, לקחת את הזמן כדי להנות מהטעמים, להנות מההכנה ביחד עם המשפחה, החברים, מבלי למהר. הרעיון הוא להתנגד לרוח הפאסט פוד ומה שהיא מייצגת כמודל חיים.  

תנועת ה"סלואו פוד" משמשת בסיס לתנועה רחבה יותר: "סלואו אירופה", כפי שנכתב לאחרונה במאמר ב"ביזנס וויק". הגלובליזציה, נכתב במאמר, יוצרת טירוף מערכות, ומעודדת כמות במקום איכות. לפי העיתון, העובדים בצרפת, על אף שהם עובדים רק 35 שעות שבועיות בממוצע, יותר יצרניים מאשר עמיתיהם האמריקנים או הבריטים.

הגרמנים, עם 28.8 שעות עבודה בממוצע, גבוהים בתפוקתם בכ- 20% מעמיתיהם האמריקאים, בזכות מה שנקרא SLOW ATTITUDE.

 לכן, הגישה של היעדר דחיפות אין פירושה לייצר פחות, אלא לעבוד ולעשות הדברים באיכות גבוהה ויותר, יצרנית, ביתר דיוק, עם שימת לב לפרטים ועם פחות דחק.

זה מאפשר חזרה לשמירת ערכי המשפחה, החברים, לזמן חופשי ולשעות הפנאי.

בסרט "ניחוח אישה" יש סצינה בלתי נשכחת, בה העיוור (אל פצ'ינו) מזמין בחורה לרקוד והיא עונה לו: "לא יכולה, החבר שלי יגיע תוך כמה דקות". לזה עונה העיוור: "אבל, ברגע אחד אפשר לחיות חיים שלמים", והוא מוציא אותה לרקוד טנגו. הרגע הזה אורך בסרט רק שתיים או שלוש דקות, אבל זה כל כך הרבה זמן... 

הרבה אנשים חיים במירוץ נגד השעון, אך אף פעם לא משיגים אותו. יש בינינו כאלה שכל כך לחוצים לחיות את העתי, אבל שוכחים לחיות את ההווה, שהוא הזמן היחיד שקיים.

לכולנו אותן 24 שעות ביממה. ההבדל הוא בשימוש שכל אחד מאיתנו עושה בזמן שלו .

אנו חייבים לדעת לנצל כל רגע, כי, כמו שאמר ג'ון לנון: "החיים זה מה שקורה בזמן שאנו מתכננים את העתיד".

 כל הכבוד שהצלחת לקרוא את המסר הזה עד הסוף, זה אומר שכבר עצרת את המירוץ המטורף שלך...

הרבה אנשים מפסיקים לקרוא באמצע כדי לא "לאבד זמן", שהוא כל כך יקר בעולם הגלובאלי.

ועכשיו לשיר נשכח ואהוב, שראוי שנזכור ואולי נאמץ אותו:

 ליפא העגלון - אריק איינשטיין

 קוראים לי ליפא העגלון
אני אולי האחרון
שיש לו עוד פלטפורמה ישנה.
איני מבין בשום פנים
לאן כולם ממהרים
ריצה לקראת השד יודע מה.

אז ליפא העגלון אומר
שקצת פחות זה קצת יותר
צריך למתוח המושכה
וקצת, לקחת חזרה.

היה פעם שלג לבנון
ושניר, כרמל ,קפה חרמון
היום יש פיצה טיצה מונסיניור.
גם לעגלון פשוט מובן
שיש ללכת עם הזמן
ללכת מילא, למה למהר.

אז ליפא העגלון אומר
שקצת פחות זה קצת יותר
צריך למתוח המושכה
וקצת, לקחת חזרה.

בעיר הזאת ישנו תחביב
שפירושו הוא להחליף
כולם כאן מחליפים ומחליפות.
דירה או צבע שערות
ריהוט, רעים, כלבים, שמות
שמלות ובעיקר את הדיעות.

אז ליפא העגלון אומר
שקצת פחות זה קצת יותר
צריך למתוח המושכה
וקצת, לקחת חזרה.

אז מה אני אומר רעיי
אסור לרוץ יותר מדיי
אפשר בעגלה בזמן קריר.
אך אם נרוץ מהר, מהר
אז כל העסק יישבר
על כן כדאי גם פעם להקשיב.

אז ליפא העגלון אומר
שקצת פחות זה קצת יותר
צריך למתוח המושכה
וקצת, לקחת חזרה.