בשבועות האחרונים קראתי את ספרו של קואוצ'ר היצירתיות אריק מייזל (Eric Maisel) בשם the Van Gogh Blues. הספר עוסק במשברי משמעות, האופיינים לטענת המחבר, לאנשים יוצרים. אצל אנשים יוצרים, טוען מייזל, מעבר לדכאונות הקליניים ולדכאונות שמקורם פסיכולוגי מרחף דכאון שעקרו איבוד משמעות החיים. ואכן, בדיוק כך הרגשתי מאז שאני זוכרת את עצמי. לא משנה כמה טיפולים פסיכולוגיים עברתי, תמיד הרגשתי שבדבר אחד אין למטפלים כל מושג – הם לא ידעו איך לשקם את תחושת המשמעות של החיים.
אל דאגה, גם מייזל לא יודע לומר כלום על משמעות החיים. יותר מזה, הוא מאמין שלעולם לא נמצא את משמעות החיים כי אין להם בכלל משמעות. ואולם, גם אם לא נמצא אותה, ואולי דווקא בגלל זה, עלינו להמציא אותה. מייזל, שיוצא מגישה אקזיסטנציאליסטית, טוען שחובה עלינו עצמנו לייצר את משמעות חיינו. למה חובה? כי אחרת נהיה מדוכאים (חלק מאיתנו, אלו שחשובה להם המשמעות). בעצם כל יצירה היא לא רק יצירת אובייקט בעולם אלא גם יצירת משמעות.
את השאלה "מה משמעות החיים?" מציע מייזל להחליף בשאלה לכאורה צנועה יותר: "מה הם חיים משמעותיים בשבילנו?". אמנם צנועה יותר, אבל בשבילי בכלל לא קלה יותר. לא בקלות אני מוצאת בכלל דרך "לחקור" אותה. בנתיים עלה לי רעיון אחד – לנסות להבין באילו מצבים אני מרגישה באופן אקוטי יותר את חוסר המשמעות, או באופן ספציפי יותר, אילו אמירות מכות אותי בתחושה חזקה של חוסר משמעות.
למזלי לפני כמה ימים בדיוק נתקלתי באחת כזו. אחותי שלחה לי לינק לתכנית רדיו שבה מישהי בשם רחל מירון ענתה לשאלות המאזינים בעניין סכסוכים. עם חלק מהעמדה שלה יכולתי להזדהות אבל רעיון אחד קומם אותי – הרעיון שכל החיים הם שיעור ומכל מצב אנחנו לומדים. משהו בתוכי צעק: למה ללמוד? והיה וכל החיים הם שיעור אחד ארוך אז מה המטרה של השיעור הזה? הרי עד שנלמד הכל כבר נמות. לשם מה להשקיע בשיעור שאין לו שום מטרה? |