לפני כמה ימים קראתי על מתקפה שנערכה על אתר "במה חדשה". הכתבה הקפיצה אותי להיכנס לאתר ולראות מה שלום "דף היוצר שלי".

לשמחתי הכל היה שם, סיפורים חובבניים שכתבתי בזמן הצבא, שירי אהבה שכתבתי בתיכון, ואפילו כמה יצירות מהשנים האחרונות, שהיו כמעט ראויות לקריאה.

ולפתע הבנתי על מה אני מסתכל. האתר, פרי יצירתו של בעז רימר, היה אחד האתרים הראשונים אליהם בכלל גלשתי באינטרנט. זכיתי להיות אחד מ-500 היוצרים הראשונים שפתחו דף יוצר באתר (מספר 487 - כבוד!). את היצירות שלי הייתי שולח לעורך האתר בדואר אלקטרוני, ורק לאחר שהיה קורא ועורך אותן, הן היו עולות לאתרץ זה היה בכלל אחד הדברים הראשונים שעשיתי עם דואר אלקטרוני.

 הרבה לפני שמישהו ידע מה זה בלוג, הרבה לפני שמישהו חשב להקים את youtube, במה חדשה נתנה משמעות אמיתית לביטוי "תוכן גולשים", שלדעתי מאז לא חזרה על עצמה.

סביב האתר נבנתה קהילת גולשים ויוצרים - חצאי סופרים, ציירי paintbrush, ילדות משוררות וכן, לא מעט אמנים אמיתים.

אף פעם לא נראה היה לי שהאתר הצליח (או ניסה) לתרגם את ההצלחה לכסף. באנר או שניים שפורסמו תמיד היו נראים חלק מהאווירה (פרסום לאתר מחתרתי חדש, או לסדנת כתיבה). אף אחד לא שלח דואר זבל לכל היוצרים ואף אחד לא ניסה לשתול תוכן שיווקי בפורומים או בצ'אט. אפילו ברדיו בעם ששודר דרך האתר (שזכיתי פעם - פעמיים לשדר בו)  הפרסומת היחידה שאני זוכר ששודרה היא למכולת בפינה - וגם זה רק תמורת פותחן בקבוקי בירה שנתרם לאולפן.

אני לא יודע אם היעדר המסחור תרם או פגע בהצלחת האתר, אבל אני יודע על גורם אחר שהוא חלק בלתי נפרד ממנה - קהילת במה חדשה לא נשארה באינטרנט. היוצרים נפגשו (וממשיכים להיפגש) מדי כמה שבועות להקראת יצירות. נוצרים קשרים ואינטראקציות והקהילה מקבלת בשר ודם. חוות הדעת והתגובות ליצירות השונות קיבלו פנים. בסופו של דבר האתר "במה חדשה" היה כנראה רק "במה", או פלטפורמה לקהילה אמיתית, חיה ונושמת.

אני חושב שבסופו של דבר זהו המפתח להצלחת כל קהילת אינטרנט (אולי גם זו שבה נכתב הבלוג הנוכחי). רק קהילה כזו - שיש לה קיום גם מחוץ לרשת האינטרנט, תוכל להמשיך ולהיות רלוונטית לתקופה ארוכה, כמו במה חדשה ולעולם לא תיפול, רק בגלל מתקפות של האקרים.