קפה נוגה [1946-1948] פרק שלישי ~ ♣ ~ לא הכל טבל באור היקרות של הלנטרנות... אף כי ילדים ממהרים לשוב לסדר יומם ההוֹוי, גם אחרי שהם נבהלים מאוד והאירוע שקע בקרבם לאורך שנים רבות, כאשר בגיל 70 הם מתבקשים לספר על חייהם בגיל 7, פרט ימשוך פרט ועוד אחד, כמעשה קוסם השולף מהצילינדר שלו שובל ארוך של מטפחות ססגוניות, קשורות זו לזו...
פחד מוות אחז בי בכל פעם שראיתי אנגלי מזגזג, נתקל וכושל במדרגה למפלס הבר, רק כדי לערות אל קרבו כוסית נוספת. במקרים אלה הייתה אולגה ממהרת לקרוא לאבא, הניצב מול סיר מרק הבשר הגבוה, שכן שניצלים, צלי כתף עם קימל, מרקים למיניהם, כנפי עוף בפפריקה מטוגנים עם אורז ועוד כהנה וכהנה היו מומחיותו, אולם מומחיות נוספת הייתה לו, טיפול באנגלים שיכורים...
רוג'רסון, "הכלנית" האוסטרלי, נטה לשכרות על בסיס יומי. למזלנו, ברוב ימות השבוע, היה מאבד את הכרתו כבר בקנטינה שמעבר לכביש, אבל כשעלה בידו להתנדנד בשלום לעבר הקפה, זכינו אנו בהופעתו המבחילה. על מנת להרגיעני, הסביר לי אבא שהוא משתכר בגלל שהוא נורא מתגעגע לילדים שלו והחבילה שנתן לי פעם שימשה כהוכחה לדבריו...
באחת הפעמים הנדירות בהן הגיע לקפה מפוכח, חייך אליי כשהוא חושף שיניים צהובות-חומות מעישון, והגיש לי חבילה בגודל קופסת נעלי ילדים בהוסיפו: This is for you, good girl. שאבתי אומץ מנוכחותו של אבא ופתחתי אותה. היו בה רביעיות דחוסות של מסטיק כריות, ארוזות בצלופן, שהספיקו לתקופה ארוכה-ארוכה, אפילו שנתתי לרותי, לפעמים...
ביום המדובר, חש אבא החוצה, לא לפני שהזהיר את אחותו האהובה -בשלנית מעולה בזכות עצמה, לבל תעז לגעת במרק. את רגע ההיעדרות, ניצל רוג'רסון בדרך תמוהה ומשהגיח אבא מהמטבח, כבר אחז הלה בקבוק סגור בידו, ואיים בשאגה מחרידה להנחיתו על מי שיעז להתקרב אליו. לימים, גם אבא לא ידע להסביר מה בדיוק עשה וכיצד עלה בידו להכריעו, אולם העיקר שלרווחתנו, יותר לא נכנס הרוג'רסון הזה לקפה והמשיך כנראה להטביע את געגועיו ליד הבר שמעבר לכביש. האירוע הזה, יש לומר, לא הפריע לי כלל ליהנות עוד ימים רבים מן הכריות ההן, כי באמת, מה זה בכלל שייך?! את השיכורים הבלתי מזיקים כינו ההורים: "דִי פרוֹ'ילישֶׁה" [השמחים]. אלה הירבו לשיר, לרקוד ולהביא פרנסה.
צוות העובדים השכירים ראוי לאִזכור, שכן אז לא היו אלה נערות טרום שירות בצבא ההגנה לישראל, או ב"צבא לח"י או אצ"ל לפלשתינה"... זמירה החיננית בעלת השיער המסולסל,הגיעה כל בוקר משכונת נחליאל הרחוקה. עמדתה הקבועה הייתה ליד הכיור, כשהיא מפזמת דואטים לסופרן ולקילוח מים.
אֶגוֹן רָייטֶר, גמגמן-צולע וסתור-בינה, ממונה היה על הניקיון והובלת הירקות מן השוק. בעלי הקפה, ברחמיהם הרבים, קלטוהו לפרנסו בשכר סביר ובארוחות חמות מן המיטב ובלבד שישיב את אמונו באדם... [לנגד עיניו הרגו "שם" את אשתו ושני בניו]. כל אימת שהיה אוטו מנגן נעימה יבבנית כלשהי בחצוצרה, רייטר המסכן, שהיה נגן חצוצרה בתזמורת כלי נשיפה בווינה, קודם שנשתבשו סדרי העולם, היה ממהר למחסן המטבח, משתטח על שק תפוחי אדמה ופורץ בהתייפחות מרה...
ומרגיט האהובה. פליטה מהונגריה, כבת שבע-עשרה, מתוקה מאין כמוה. צמה ערמונית עבה התנופפה לה מאחורי גבה, בעת שהלכה ופרשה בזריזות את המפות על השולחנות. תמיד טופפה במהירות ובחינניות רבה. הכל נכבשו בעיניה החומות הבורקות ובאותן גומות חן בלחייה שהעמיקו עוד יותר כשעלה חיוך על פניה והוא עלה בקלות. עם ההורים דיברה הונגרית ואיתנו הקטנות תקשרה באמצעות מילים בודדות בעברית.
גם רותי ואני "הועסקנו" בקפה, תמורת ארוחות, גזוז פטל חופשי וכוסית זערורית של Egg Brandy בלילות הריקודים של ימי שישי. אף כי במוצאי השבת חזרה התזמורת לנגן אותן נעימות, אוטו שב לשיר עם אבא וגם הבחורים והבחורות שבו לרקוד - קוניאק בשבת לא נכלל בהסכם העבודה.
מלחיות ופלפליות מוכספות הצבנו אנו על השולחנות ולצידן, בזווית שאולגה הדגימה לנו, הונחו המפיונים התואמים ובהם דפים של נייר משי מקופל למשולש, שלא ספג דבר מלבד את אודם שפתותיהן הכהה של הבחורות. בדקנו היטב שלא לתחוב מפיות רבות מידי, שכן אז, באותו "שיעור לדוגמה", ראינו בדיוק מה קורה כשמנסים להוציא מפית אחת... ללמדכם, יש שתי אפשרויות, תלוי במידת הדחיסות: או שהמפית נקרעת, או שזו הנשלפת מעיפה את השאר לכל עבר.
כשהוזמנו מקומות מראש, לאירוע נדיר, היה זה תמיד ב"חדר הסודי" שמאחורי הווילון. אז גם ערכנו את הסכו"ם בקפידה רבה. את הצלחות, הכוסות והגביעים הבוהקים עם הרגל, הניחו אולגה ומרגיט. השולחנות המחוברים עטו מפות לבנות עם פראנזים דבוקים, אפילו שהיה זה סתם יום רגיל. כשרותי שאלה פעם: "למה מפות לבנות, היום לא שבת?!" אולגה הסבירה לה בעיניים מלאות כוסף, חצי בעברית וחצי בגרמנית: "ממה'לה, בשביל אנשים שחוגגים משהו, גם יום באמצע השבוע הוא כמו שבת"...
באחת "השבתות ההן של אמצע השבוע", נתבקשה מרגיט לחזור למשמרת נוספת, "בלבוש טוב". גם כאן, במשמעות "יפה". ומאיפה שיהיה לה, למרגיט המתוקה, "לבוש טוב?!" נחפזה אולגה והביאה מהבית - דירה קטנה במרחק שלוש חנויות מהקפה, שמלה עם פרחים צהובים וכתומים ועלים שחורים, בגיזרת פעמון, שהייתה נורא מתנפחת כשעושים סיבוב חזק על המקום.
אם הייתה זו יוזמתה של מרגיט או שלנו, שוב איני זוכרת, רק זאת שהתלווינו אליה כדי שתתרחץ ותחליף את בגדיה. נדהמנו לגלות שהיא גרה במחסן מבלוקים חשופים, בלי אמבטיה ואפילו בלי טוש. במקום ארון היה ארגז ענק עם כל מיני מספרים ואותיות באנגלית ומספר ארגזים קטנים, מונחים זה על גבי זה ולא ראינו מה יש בתוכם. התיישבנו באלם על קצה מיטת הברזל שחשפה מזרן קש וצפינו בה רוחצת את פלג גופה העליון מעל קערת אמייל גדולה. הייתה זו הפעם הראשונה בחיים שראינו שדיים עגולים שלא הניקו... משסיימה, הניחה את הקערה על הרצפה, התיישבה על כיסא נצרים בודד, חלצה את נעליה, הסירה את גרביה וטבלה בה שתי כפות רגליים עם שרידי אצבעות בלבד... רגילה ונינוחה עם עצמה, מיהרה ללבוש את "השמלה הטובה" ושבה לנעול את הנעליים החצאיות, אחרי שירקה עליהן להבריקן בסינרה המלוכלך.
כל הדרך חזרה, מאושרת בשמלה היפה שקיבלה לתתתמיד, סיפרה לנו כל מיני דברים בהונגרית, שלא נזקקו למענה, בעוד אנו שותקות את הזוועה שאך זה נגלתה לעינינו... הסבר לתופעה נקבל עוד מעט מאימא, שהרי היא רופאה ובטוח שהיא יודעת איזו מחלה יש למרגיט.
"אה, כן, אני יודעת", אמרה בטבעיות רבה, כאילו שכל אדם שני ברחוב הוא גדום-אצבעות ברגליו, "עשו לה את זה שם, בלָאגֶר, אבל עכשיו לא כואב לה יותר והיא כבר לגמרי בסדר!" לא שאלנו איפה זה "שם" ומה זה ה"לאגר" הזה שעושים בו דברים כאלה לבחורות כל כך טובות ומתוקות. הסתפקנו בסיומת, "היא כבר לגמרי בסדר", כי אם בעיני אימא זה בסדר אז בטח גם בעינינו! חטפנו משהו ממגש הצלויים שהוכנו ל"חגיגת השבת של אמצע השבוע" ושבנו לעולמנו שהכל בו טוב והגיוני, גם כאיננו.
הדברים החריגים השתלבו בתוך הסדר הקבוע. "השמחים" שרו והתנדנדו, שמלות הנשים הפרחוניות התעופפו בוולסים ובסווינג, החבורות ב"קָקִי הוזֶן" המשיכו להגיע ולמלא מאפרות, עד שבלילה לא רחוק אחד, יתערער אותו סדר קבוע... ~ ♣ ~ |