לפני כמה ימים, ללא כל הכנה מוקדמת, הבת של בעלי (בת שש עשרה וחצי) שאלה אותי: "את מרוצה מהחיים שלך?". "תלוי", עניתי לה, "מכל התנאים החומריים ומהזוגיות שלי אני מרוצה אבל אני לא מרוצה מזה שאני לא מוצאת משמעות". "בשביל מה לך משמעות? למה את לא יכולה פשוט להנות וזהו?" היא שאלה (לא הופתעתי מפילוסופית החיים ההדוניסטית שלה והייתי מאמצת אותה ברצון אילו היא היתה עובדת. לצערי גם בשבילה היא לא ממש עובדת). "כי יש עשרים וארבע שעות ביממה וההנאות הן קצרות" עניתי.
הבה נסביר: נניח שבמקרה הטוב אדם נהנה כל יום כשעתיים (זה נשמע לי אדם מאוד בר מזל). את כל שאר השעות הוא צריך להעביר באיזשהו עיסוק. רוב העיסוקים אינם מהנים כל הזמן ולכן הם צריכים להיות משמעותיים מספיק כדי שנרצה לעשות גם את החלקים הפחות מהנים בהם. כל עיסוק ארוך טווח ורציני מצריך סוג של התחייבות, ואני לא מאמינה שאנחנו יכולים להתחייב למשהו שנראה לנו לא משמעותי. כל עיסוק שמעניין מספיק דורש גם מאמץ ואני מאמינה שנתאמץ רק אם נדע שיש משמעות לעיסוק הזה.
יותר מזה, עצם החיים מחייבים המון עיסוקים לא מהנים ואפילו מעיקים (בשבילי אפילו רחיצת שיניים היא לפעמים עול קשה, שלא לדבר על לרחוץ כלים, להתפרנס, לסעוד חולים ולסבול את המחושים שלי עצמי). כדי שנעשה את אלו יחסית ברצון יש צורך שהחיים עצמם יראו לנו משמעותיים מספיק כדי להתאמץ בשבילם. |
תגובות (19)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
בשביל זה יש לערצב כנפיים, בשביל להדביק פערים. תודה מרנינה!
אני מדביקה פה פערים.
בעקרון את צודקת והייתי שמחה לו הייתי חתול אבל איכשהו השאלה הזו לא מרפה ממני מאז שאני ילדה. אני חושבת שהלכתי ללמוד פילוסופיה בדיוק בגלל זה. לצערי את צודקת ואין שום תשובה לשאלה. אילו זו היתה רק שאלה תיאורטית אז הייתי חיה איתה בשלום אבל אני מרגישה שהרבה מאוד דברים אני לא עושה כי אני אומרת לעצמי: "מה זה משנה, בין כה וכה אין לכלום משמעות" ומוותרת על העשייה ואז... משעמם לי.
איכשהו שתי השאלות קשורות אצלי. אילו היתה לחיים משמעות (במובן שקראת לו דתי) אזי היתה גם יותר חדוות חיים. לעומת זאת, אם יש חדוות חיים אז אולי יש פחות נטייה לשאול על משמעות במובן זה. כך שלמרות שיש כאן שתי שאלות שונות הן קשורות. אתן דוגמה: נניח מישהו רוצה לכתוב ספר, אבל אז הוא חושב: "בשביל מה? זה יהיה ספר אחד מתוך המונים ויישכח מהר מאוד. למעשה כל האנושות היא רק פסיק ביקום ואני פסיק באנושות והספר שלי הוא פסיק לא חשוב בעולם, לכן אולי אין טעם להתאמץ ולכתוב את הספר." כך הוא מפסיד גם את חדוות היצירה של הספר ולפעמים גם את חדוות החיים.
חשבתי על עוד משהו: אותם "בני משפחה מצומצמת ומורחבת והחברים הממש טובים", יותר מדי פעמים מתים לנו, או נוטשים אותנו. זו משענת קנה רצון. אבל אולי זה רק הנסיון שלי.
זה כי אני לא מצליחה להסתפק בלהיות פרה מאושרת - זה משעמם אותי ואיך מאושרים כשמשתעממים?
ואני חוזרת לשאלה של גילגי: אם אנחנו נועדנו לעזור לאחרים אז בשביל מה נוצרו האחרים? לי, לפחות, לא מספיק לחיות בשביל אנשים אחרים (אני לא עד כדי כך פילנטורפית). בואי נאמר שאני מוכנה לחיות למען החיות שלי אבל הן לא ממלאות לי 24 שעות ביממה. אני גם לא חושבת שאת מסתפקת בחיים למען הקרובים לך, אלא חשוב לך גם להרגיש שאת עושה עבודה שמשמעותית בשבילך. נראה לי שהיית פחות שמחה אילו חשבת שהעבודה שלך מיותרת, לא?
את חושבת ומתעמקת בחיים יותר מידי -חחחחח
2) חשבתי על שאלת "משמעות החיים" שהעלת בפוסט הקודם ובפוסט הזה. נראה לי שמבחינתי (ואולי מבחינת אנשים אחרים) מה שנותן לחיים משמעות, באופן בסיסי, הם הקשרים האנושיים. קשרים אמיתיים וטובים עם בני המשםחה המצומצמת והמורחבת ו/או עם חברים ממש טובים - כאלה שבאמת מעורבים בחיים שלך. מבחינתי זוהי הרשת שמחזיקה אותנו כאן, הסיבה לשמחת חיים בסיסית כלשהי שמעניקה לנו DRIVE להתאמץ לצחצח שיניים או למצוא תרופה לסרטן
מבחינה לוגית זה חייב לקרות כיוון שאם אעשה דבר אחד אעשה תמיד ההיפך מהניגוד שלו, לא?
והם גם אומרים המון שטויות. תודה.
ותמיד כדאי להקשיב לילדים נערים, נערות
יש להם תובנות
כבר שנים אני רוצה להיות חתול.
כנראה, בסופו של דבר, לא מותר האדם מן הבהמה
האם בעלי החיים היושבים ביננו מחפשים משמעות לחייהם? כנראה שלא. אך בכל זאת הם עושים מאמץ להישאר בחיים. הם משתדלים ככל שזה תלוי בהם. כנראה שהאדם, עם משמעות, בלי משמעות, הוא סוג של בהמה מתוחכמת, אבל עדיין בהמה.
כל פעם ההפך ממשהו אחר.
אז משהו גם תעשי כמו בספרים.
אבל ככה גם תהיי לך אינדיקציה מה היה נכון לעשות?
ומובטח לך שתמצאי את יעודך בחיים.