לפני כמה ימים, ללא כל הכנה מוקדמת, הבת של בעלי (בת שש עשרה וחצי) שאלה אותי: "את מרוצה מהחיים שלך?". "תלוי", עניתי לה, "מכל התנאים החומריים ומהזוגיות שלי אני מרוצה אבל אני לא מרוצה מזה שאני לא מוצאת משמעות". "בשביל מה לך משמעות? למה את לא יכולה פשוט להנות וזהו?" היא שאלה (לא הופתעתי מפילוסופית החיים ההדוניסטית שלה והייתי מאמצת אותה ברצון אילו היא היתה עובדת. לצערי גם בשבילה היא לא ממש עובדת). "כי יש עשרים וארבע שעות ביממה וההנאות הן קצרות" עניתי.
הבה נסביר: נניח שבמקרה הטוב אדם נהנה כל יום כשעתיים (זה נשמע לי אדם מאוד בר מזל). את כל שאר השעות הוא צריך להעביר באיזשהו עיסוק. רוב העיסוקים אינם מהנים כל הזמן ולכן הם צריכים להיות משמעותיים מספיק כדי שנרצה לעשות גם את החלקים הפחות מהנים בהם. כל עיסוק ארוך טווח ורציני מצריך סוג של התחייבות, ואני לא מאמינה שאנחנו יכולים להתחייב למשהו שנראה לנו לא משמעותי. כל עיסוק שמעניין מספיק דורש גם מאמץ ואני מאמינה שנתאמץ רק אם נדע שיש משמעות לעיסוק הזה.
יותר מזה, עצם החיים מחייבים המון עיסוקים לא מהנים ואפילו מעיקים (בשבילי אפילו רחיצת שיניים היא לפעמים עול קשה, שלא לדבר על לרחוץ כלים, להתפרנס, לסעוד חולים ולסבול את המחושים שלי עצמי). כדי שנעשה את אלו יחסית ברצון יש צורך שהחיים עצמם יראו לנו משמעותיים מספיק כדי להתאמץ בשבילם. |