לפני ימים ספורים נזכרתי בעו"ד משה לוין המנוח, שחלק עמי את העבודה בשנות התשעים, ועד ראשית שנות האלפיים, שאז נרצח בפיגוע, כאשר נכנס בשניה הנכונה למסעדת מצא, כדי לקנות שם קופסת חומוס לביתו.

יום שני האחרון, ואני היועץ המשפטי התורן לקבלת קהל אחה"צ.

מגיעה אלי גב' עם סיפור. היא מסבירה לי שהיא שאלה בגזברות, אבל שם אמרו לה לשאול אותי.

37 שנות ותק - ושום פעמון אזעקה לא מצלצל.

אז ככה, (בקיצורים רבים)

הוגשה נגדה תביעה על אי תשלום דמי חכירה במשך תקופה ארוכה, אבל לא זה הענין, בזה יטפל הסיוע המשפטי.

מחצית הדירה שלה עוד מעת גירושיה בשנת 1983 . אז נקבע כי מחצית הדירה שלה תישאר על שמה, והמחצית הנותרת תהיה בידי שלושת ילדיה הקטינים דאז.

אני מתחיל להסביר לה  שהואיל והילדים בגירים כיום - חובת התשלום של חלקם - עליהם, אבל זו כלל אינה הבעיה.

היא רוצה לדעת אם, הואיל ובעלה לשעבר שילם את חלקם של הילדים - הוא יכול בכך לרכוש את זכויותיהם בנכס.

אני מסביר לה שמבחינתנו - לא. אנו לוקחים כסף ממי שמשלם - אבל זכויות נשארות זכויות.

"אבל הילדים שלחו פקס לאבא, והוא אינו מציג אותו."

"אני לא היועץ המשפטי שלך, אלא של המינהל, וגם איני מומחה לדיני משפחה. תשאלי את עוה"ד שלך."

"אבל הילדים שלחו פקס לאבא והוא אינו מציג אותו."

אני נגרר - "אז תשאלי את הילדים מה כתבו לאבא"

"אין לי שום קשר איתם, הם עזבו לחו"ל ומדברים רק עם אביהם".

אני לוקח נשימה עמוקה ומזכיר לה - "תבדקי מול היועץ המשפטי שלך, לא אצלי."

אבל האם הוא יכול לרכוש זכויות? אני לא מוכנה שהוא יהפוך שותף שלי.

"מבחינת המינהל, התשלום לא מקנה לו זכויות. כל היתר - שאלי את עוה"ד שלך"

"אבל האם הוא יכול לרכוש זכויות?".

באחור המקובל, האסימון נופל סוף סוף אל מקומו הראוי:

"כן, בוודאי שהוא יכול לרכוש זכויות! עכשיו תבדקי עם עוה"ד שלך מה עושים."

היא קמה, מחייכת גם היא, ונפרדת כשהיא מודה לי על הזמן שהקדשתי לה.

ואני נזכר בעו"ד משה לוין ז"ל.

הוא היה חרוץ, אינטליגנטי, ובעל חוש הומור, אמנם לא צירוף מאד שכיח, אבל כאלה היו ויש עוד.

כשרונו הייחודי היה לזהות נודניק תוך שניות, וחשוב מזה - היכולת לנפנף אותו תוך שניות לאחר האבחנה.

וזו כנראה יכולת מולדת, לא נרכשת.

לי, עד היום, אין.

וכנראה גם לא תהיה.