חיכיתי לדייט הזה שבוע ימים, ואז , בדיוק שעה לפני כן, כשניסיתי להוריד מארון הבגדים שמלה שהמון זמן לא לבשתי, התמתחתי, התמתחתי, ונתפס לי הגב. זה כאב!  ידעתי שלא אוכל לבטל. כבר ביטלתי קודם פעמיים (חתונה ששכחתי על קיומה, מסיבה מהעבודה שחובה להופיע), וגם הוא ביטל פעם אחת (הבן שלו חזר מחו"ל). שנינו נשבענו שהפעם, לא משנה מה יקרה, אנחנו נפגשים ויהי מה. ואז נתפס לי הגב, וב-8 בערב אין אף רופא זמין...

הסביבה גדשה אותי בעצות חסרות תועלת כגון "קחי את הכדור שלי, הוא מעולה!" (לא השתגעתי לקחת כדור לפריצת דיסק כשבסך הכול נתפס לי הגב) "לכי למיון" (ירדתם מהפסים? מהרגע שנכנסתם לשם,לא ברור מתי תצאו!), "לכי לסופרפארם ותבקשי מהרוקח משהו" (סתם משהו? בלי צילום? בלי בדיקה? ומנין לי שלא יהיו לזה תוצאות לוואי?). וכך כהנה וכהנה, וכבר 8 וחצי, וכואב!

המפגש הקודם ביני ובין מיכאל היה נפלא. היה ערב קיץ אופייני, חם ולח. לשנינו נמאס ממיזוג, ובחוץ היה כל כך לח, שהגופייה שלי נדבקה לגופי, וחצאית המיני שלי סירבה לעזוב את מושב המכונית החוצה. גם מיכאל סבל. קרחתו נצצה ולא מיהלומים, הוא פתח שני כפתורים בחולצתו, וניכר, שלולא התבייש, היה מסיר את החולצה לגמרי. בסוף מצאנו את עצמנו מלקקים גלידה על חוף הים, יחפים, בריזה נפלאה נושבת בשיער, וריח המלח משכר ברמות מסוכנות...

הפעם היינו אמורים להגיע למופע מוסיקת "בוסה נובה" ברזילאית ביפו. ישיבה על הדשא, ברור. קיוויתי שזה עוד יותר יקרב אותנו, אחרי הכול, היש שפה יותר רומנטית מפורטוגזית? ההברות שלה מתגלגלות בצורה כל כך סקסית, מוסיקה שנולדה לאהבות חדשות! דמיינתי את מיכאל מקרב את ראשו לראשי, לוחש באוזני מילים רומנטיות על הדשא הקריר, זרועו חובקת את כתפיי, והעתיד מעולם לא נראה ורוד יותר....אבל זה היה אתמול! והיום – מה כבר אפשר לדמיין עם גב כואב?

כבר 9! ללכת או לא ללכת? זאת השאלה. המלט היה גאה בי, כשיצאתי מביתי עם כרית על זרועי, חורקת שיניים ומשחילה את עצמי למכונית, נאנקת מכאבים. מה האגדות האלה על משככי כאבים? האבסתי את עצמי בכל הסוגים בשעות האחרונות, והכאב ממשיך לצחוק לי בפרצוף! מיכאל מתקשר, אבל אני לא יכולה לענות. אני מנסה למצוא חנייה בלי לעשות רוורס שיכאיב לי יותר. אין חיה כזאת, כמובן. בסכנת נפשות אני חונה ליד אתר בנייה, מתפללת שלא יגררו אותי, ומשרכת את דרכי, יותר נכון , גוררת את עצמי לפארק, יחד עם נחיל עצום של אנשים, שכולם, מה רב הפלא, עושים דרכם לאותה הופעה בדיוק.

הנייד שוב מצלצל. מיכאל שואל איפה אני. ברעש העצום, הוא לא שומע, וגם אני לא שומעת כלום. אני מנסה לצרוח שאני תיכף מגיעה למקום שקבענו, אבל השיחה מתנתקת. אני מנתבת את עצמי הלוך וכשול לעין הסערה, כלומר, למקום בפארק שבו קבענו להיפגש. מיכאל לא שם. אני צונחת על הכרית, מעווה פניי מכאבים. לא, לשבת זה לא עסק. כואב מדי. אני מנסה להשתרע בשכיבה ונתקלת בהתנגדות זועמת של השכנים –"גברת! את לא לבד פה! תתחשבי!". ממלמלת מילות התנצלות, אני חוזרת לישיבה. גם הכאב חוזר בגדול....

הנייד שוב מצלצל. הרעש מסביבי מחריש אוזניים. "מיכאל, איפה אתה?", אני צווחת בכל כוחי , מנסה להתגבר על צווחותיו של תינוק בן חודשיים, שהשד יודע מי ההורים האידיוטים שהביאו אותו להופעה רומנטית! "אני כבר במקום!", אני מדווחת לו, כשגרוני צרוד מצעקות. הוא ממלמל משהו, ואני לא שומעת. השיחה מתנתקת. אני מתרוממת מהישיבה ומשפשפת את גבי הכואב בשתי ידיי, אולי זה יעזור. הנגנים עושים "טסט אחד שתיים, אחד שתיים" על הבמה, ומיכאל לא נראה בשום מקום.

כולם אמרו לי לא לצאת עם גרוש פעמיים. "מילא גרוש פעם אחת, זה קורה לכל אחד", אמרה חברתי דנה הבקיאה והמנוסה. "אבל גרוש פעמיים? הבנאדם לא יכול להיות במערכת יחסים מחייבת, זה לא ברור?". כן, זה ברור, אבל לבי כבר היה שבוי....להגנתי טענתי, שאשתו הראשונה הייתה צעירה מדי, ולא בשלה, ואשתו השנייה הייתה זקנה מדי, כבדה מדי בשביל רוחו הצעירה של מיכאל. אני, כמובן, מתאימה לו בדיוק. אתי זה ילך, זה ברור!

בדיוק כשהתחיל השיר הראשון, הגיע אס.אם.אס. :"אל תשאלי, נתפס לי הגב, לא יכול לזוז. מיכאל".סליחה? עכשיו מודיעים? אני מסמסת חזרה, כולי רותחת. אולי בכל זאת צדקה החברה שלי. אחרי הכול, שתי נשים עזבו אותו, ומיליון סינים לא טועים. "הרגע זה נתפס לי בזמן הגילוח. לא מבין איך זה קרה", באה התשובה. "לך לעזאזל!", אני מסמסת לו, מכה על הקלידים בכוח כה רב, שפלא שהם לא עפים החוצה בקשת.הוא שולח עוד אס.אם.אס שאני מוחקת מיד בחמת זעם מבלי לקרוא.

אני גוררת את עצמי חזרה למכונית, אל מול פניו אסירי התודה של מישהו שאיחר וחיפש חנייה. אין לי מושג איך נהגתי עד מרכז החירום של "מכבי" שפתוח בלילה, אבל עובדה, נהגתי. קיבלתי מספר 244 לד"ר קורנפלד. מוזר שהם נותנים בכלל מספרים בשעה כזו של הלילה, כשאין פה אף אחד בפרוזדור חוץ ממני. סוף סוף הדלת נפתחת. הקץ לצרותיי!

אני מזנקת ממצב של עמידה ממושכת, לכיוון חדר הרופא, שממנו יוצא שחוח מכאבים הפציינט שלפניי, בידו מרשם. הוא זז הצידה לאפשר לי לעבור, קרחתו בוהקת....זה מיכאל! הוא מרים את עיניו ורואה אותי. "מיכל!", הוא קורא בשמחה. "אז בכל זאת קיבלת את האס.אם.אס שלי ובאת!".

המילים נתקעות בגרוני. "באתי....", אני ממלמלת חרישית. "איך אני שמח!", הוא ממשיך וצוהל. "כל כך פחדתי שלא תרצי לראות אותי יותר כי אני שוב מבריז לך....אין לך מושג כמה התפללתי שתסכימי לבוא הנה ולוותר על ההופעה".הוא מחבק אותי בזרועותיו , עד כמה שגבו הכואב מאפשר. אני מרשה לעצמי להתמסמס אל מול חזהו, והגב, פלאי פלאים, כבר לא כואב לי בכלל.

*  כל הזכויות שמורות לאלומה עברון (c)

*  הידד! סדר התגובות שלכם חזר להיות נורמלי -הראשונות עליונות, והאחרונות -למטה!