יש לי חלום
אני פותחת את הדברים שלי במילים הכול כך מרגשות, היסטוריות וידועות כמעט לכול איש בעולם. הלא הן מילותיו של מרטין לותר קינג לוחם הנודע בהיסטוריה הקבוצתית וקולקטיבית של אמריקה. "יש לי חלום שארבעת ילדי הקטנים יחיו יום אחד באומה בה הם לא יישפטו על פי צבע עורם אלא על פי מהות אישיותם. יש לי חלום שיום אחד, על הגבעות האדומות של ג'ורג'יה, יוכלו בניהם של עבדים לשעבר ובניהם של בעלי העבדים לשעבר להתיישב יחדיו לשולחן האחווה" . ( מנאומו של מרטין לותר קינג, 1963

כזה היה חולם גדול האיש והאגדה שבזכות חלומו הגדול, שנתפס בזמנו כלא מציאותי. כיום כשיש כבר נשיא שחור כברק אובמה לנו קל לשכוח את מה שחלם לראות אז באותן שנות עבדות של אחיו השחורים בארצות הברית. הנטייה אצל בני האדם היא לשכוח זו מחלה כה מוכרת וידועה. אני מניחה שגם לנו כיהודי אתיופיה יש בינינו הנגגועים במחלה זו של שכחת החלום, האחדות והסולידריות שהיתה לנו בעבר. גברים, נשים, זקנים וצעירים לא חשוב מהו המוצא הגיאוגרפי, הקבוצתי המשפחתי לכולנו צריכה להיות מטרה משותפת להיות יחד בשביל להשיג את היתרון החברתי, כלכלי, מחקרי פוליטי ועוד כאלה ואחרות. הכול מבלי לשים רגל אחד לשני. אין לי כול ספק, שהרבה מוכשרים וכריזמטיים וכול אחד בתחומו יש בקרב קהילתינו. שאותם יש לטפח, לחבק לעודד את המצויינות שבהם.

ולי יש חלום מעט דומה לזה של מרטין קינג ואולי מעט צנוע, שאותו אני בטוחה רבים חולמים. מאוד קשה לי להיות באמצע הדברים, בעיקר לראות את אנשים נוהגים בבריונות וברבריות גמורה. אין כול הצדקה לאיום, לגידוף ולהטלת פחד וסתימות פיות של אנשים שבסך הכול מבקשים להביע דעותיהם ותפיסותיהם האישיות. במיוחד אם אנו תופסים את עצמו כאנשים החיים במדינה שהיא מתמיימרת להיות שיווניות, דמוקרטית ורב תרבותית.

לפחות כאנשים כאלה אנו צריכים להיות מודעים ורגישים לדבריו של האחר בין אם הם מקובלים עלינו או לאו. הנטייה הכול כך קלה היא לנהוג בדרך שהיא דרכם של אנשים בריונים, שהדרך היחידה שהם יודעים היא איומים והפחדות באמצעות פנים ושמות בדויים. זו דרכם של פחדנים וחסרי ביטחון הנוהגים להסוות את עצמם תחת מעטה של זהות אחרת. כי ככה הם חזקים, חכמים וחשים בטוח להגיד את הדברים שלהם.

איני כזו, אני כותבת את הדברים שלי בפנים ושם ידוע לכול. כאדם שאיכפת לו מהקהילה שלו הייתי מבקשת בקשות לא מעטות מכם חברים וחברות. לא חשוב מהו המוצא הגיאוגרפי, המשפחתי וכול חלוקה אחרת בתוכינו סבלנות, הבנה, הקשבה רגישות לאחרים היא חשובה מכול דבר אחר. אנחנו בסופו של דבר נראים אותו דבר בעיני המתבונן בנו ולא מכיר את החלוקה ההזויה שבנו. 
כשאני הולכת ברחוב,עולה לאטובוס, צועדת באוניבריסטה או יושבת בעולם הרצאות נראית בעיניים חיצוניות אותה אישה – אתיופית. איני טיגרית, אמהרית פלשמורה או כול שיוך וחלוקה שמבקשים לעשות לא מעטים בתוכינו. נכון, הייתי מבקשת להיות בדמות של עצמי שכול העיניים האחרות יראו אותי דרכה – אספו בלבד. מה מבקש בחלומו מרטין לותר קינג החולמן הגדול : שאדם לא ישפט על פי צבע עורו, אלא על פי אישיותו. ככה בדיוק הייתי מבקשת להישפט על פי אישיותי והישגי ולא על פי מה שרואים בי מבחוץ.

כמי שרואה את עצמה כאישה המצוייה על קו התפר בין הזהויות השונות שיש לי כאישה אתיופית-ישראלית- מערבית, כבר יצא לי לא פעם לעמוד בפני התקפות לא פשוטות באשר לתפיסותי ודעותיי. אין לי כול פחד משאלות והתקפות שנעשות בטוב טעם הראוי, יש לי בעיה עם שימוש באיומים ונסיונות הפחדה אחרים. כך קרה, שמצאתי את עצמי מגוננת על הדברים וההיגיון של מה זה להיות אישה אתיופית-שחורה ואישה מערבית-ישראלית. או מגוננת על מנהגים ואמונות של קהילתי בפני אלה ששואלים ומבקשים להבין, להכיר וללמוד על תרבות שלנו. אין לי בעיה להסביר ולגונן על התרבות, האמונות והתפיסות שלנו בפני השואול והמתעניים מבחוץ, יש לי בעיה אחת וקשורה לאנשים מבפנים כאלה שלא אוהבים לראות שמישהו מצליח לעורר הדים ואולי גם אהדה אצל חברים שיש להם חלום ומטרה משותפת. כאבי רב על אותם אנשים שמעדיפים לבחור כיוון הליכה שאינו מתאים ורצוי. עם המטרה שאליה מתכוונים אנשים אלה על כול אינטרסיהם ורצונותיהם, היא רעה, שעוד לא מצאתי את השכל וההגיון להבין אותה. לעיתים נראה בעיני שאנשים מסוג זה יורים לעצמם ברגליים, כדי לחוש מעט גיבורים וחכמים יותר.

אני באמת מאמינה בכוחה של מילה הכתובה והיא יכולה להיות כלי טוב על מנת להביא שינוי. מילה טובה שקולה כמשקלו של זהב, בעיקר כזו הבא מאדם הרוצה לבנות, לשנות להטיב עם הסביבה שלו. כיוצרת מבחינתי לכתוב הוא כמו לאכול ולשתות. זה בא מבפנים ומתוך המהות האמיתית והכנה שלי כאישה וכאנושית. אני לא יכולה לייפות את המציאות ברצוני לכתוב את האמת ולא את השקר. תאמינו או לא אף אחד לא אוהב שכותבים עליו דברים לא יפים או מנסים להכפיש ולהציגו באור שלילי. בעיני כתיבה כזו אינה בונה אלא הורסת את שני הצדדים- הכותב מצד אחד הוא המפסיד הגדול, וגם האיש שעליו כותבים. לא חשוב מהי הסיבה והמטרה בחירת בגישה כזו אף פעם לא תועיל לאף צד.

יש רגעים בהם אדם צריך לשים עצמו בנעליו של האחר ולנסות להבין את מה שהוא מבקש לעשות, להשיג לומר ולהביע. רגעים כאלה שווים הכול משום שהם מוכיחים שאנחנו כאנשים יכולים להיות רגישים סבלנים יותר לזה שלצידינו. יש משמעות עצומה ליכולת הזו של להיות מבין ומקשיב לקולות של האחרים. רגעים כאלה הם שהביאו אותי למקומות בהם יכולתי לשים שיר או משהו שכתבתי כדי שהאחר יקשיב לי ודרך ההקשבה שלו אקשיב לקולות שלו. זוהי מהות האדם ועוצמתו שיכול לחוש ולשמוע את קולו האחר והשונה ממנו. מעוצמה זו אני נהנית לכתוב ולייצור וזה מה שמחזיק ומחזק אותי להמשיך בדרך בה מובילים אותי חיי. בעיקר הידיעה שאני מאוד אוהבת את העיסוק בכתיבה שירית ואינטלקטואלית ושום מקום אחר לא יכול לספק לי את הצורך הזה.

יש לנו קהילה נהדרת לעיתים היא נותנת לנו את ההרגשה של לא שייך ומעוררת את הרצון לברוח ממנה. ובכול זאת עם היד על הלב, לטוב ורעה היא חלק מאתנו ולא חשוב עד לאן ואיפה נגיע תמיד נהיה היהודים מאתיופיה.. אז מה שאני מבקשת הוא להביע את החלום שלי שהוא לא פשוט ובכול זאת ניתן לנסות להגשימו. בוא נהיה סבלנים מבינים, רגישים ומודעים לצרכיו, חלומתיו, דעותיו, השקפותיו של האחר.

במיוחד לרצות לנהל שיח תרבותי ראוי שלא פוגע ומזלזל. אלה דברים שהם חלק חשוב בניהול שיח או דיון לא חשוב עד כמה הוא מרגיז ומעורר בנו את הצורך להגיב בהתלהמות וחוסר הבחנה מושכלת. בוא נהיה יותר נוהגים באיכפתיות כלפי אנשים שבינינו, בעיקר כאלה המנסים לעשות את החיים וסביבתינו ליותר טובים. אף פעם לא ננקט בעמדה נרקיסיסטנית ופוגעת בהם. הרי פגיעה כזו היא פגיעה בנו ובעצמו. לפיכך, ראוי שנהיה קשובים ומבינים את הצורך של כול אחד להיות עצמו להאמין באמונתו, ולחיות את חייו. זו חובתינו כאנשים מתורבתיים ובוגרים: להאמין שלכול אחד יש את הזכות להיות עסוק בעצמו ומה שמעניין אותו. אין לי כול ספק שהעיסוק בעצמי ובמה שאני אוהבת יכול בסופו של דבר לתרום אולי לו במעט לכולם באופן כזה או אחר.

ולסיום הייתי מבקשת להפנות את השאלות הבאות: 
מדוע אנו מבטאים כעס בוטה יותר כלפי מישהו מבני הקהילה לעומת זה שאינו?, מדוע כעס זה פורץ בצורה בוטה יותר והרסני לעיתים?, מדוע אנו מתרתחים כשמעשיו של אדם אינם מתיישרים על פי הכללים שאנו מאמין בו?, מדוע לא נוכל לשפוט את עבודתו ומעשיו באופן הוגן? האם דעות שונות או בחירה באורח חיים אחר הם סיבה טוב לנהוג באדם ברשעות או לרצות להכשיל אותו?, האם לא עדיף לבחור באחווה המבוססת סולידריות קהילתית אנושית שנובע מרצון להתבונן, לשמוע את התגובות סביבנו?. האם לא עדיף להביע ביקורות בונות בדרך היאה והמקובלת?