הגבורה האמיתית נתגלתה באנשים שנטשו את ביתם ורכושם



והלכו ביערות משך שבועות וחודשים" צילום: שרגא מרחב

ישראלים שחורים הינם חזון נפוץ זה כשני עשורים בארץ הקודש. למרות הזמן הרב שחלף וההתעניינות המיידית של ישראלים "לבנים" בבני קהילתי, שלא דעכה עם השנים, עדיין המפגש בין שתי הקבוצות מלווה תחושות ניכור. לאורך מאמר זה ישמשו בערבוביה המילים "שחור" ו"אתיופי", שבשתיהן כוונתי אחת - ליהודי אתיופיה; ה"לבן" הוא מכלול הקבוצות בחברה הישראלית שאינן שחורות, הישראלי המצוי. 

מי אנחנו, אם כן? "אחים שחורים" בעבר, "שחורים" בעלמא כיום. בחיבורי זה נטלתי על עצמי לתאר קטע אחד במעגל היחסים בין האתיופי לבין יתר האוכלוסייה, את נקודת ההשקה בין שתי הקבוצות. אין כוונתי לדבר על האדם השחור בכלל, כי אם על יהודי אתיופיה בלבד. ביקשתי לסמוך דברי על מלומדים ומאמרים, אך לא נחה דעתי מחיבורים העוסקים בניתוח האדם השחור ובהגדרתו - בהגדרתי, למעשה, ולכן כמעט לא ייעשה בהם שימוש. ככל הנראה טרם הבשילה השעה ל"תרנגול הכפרות" של הקהילה האתיופית. דברי, אם כן, אינם מתיימרים להוות ראי לכלל הקהילה שלה אני בן, אין לי אלא אני עצמי. 
. 

הדרישה כי על כל האתיופים, מקטן ועד גדול, להסתגל לחיים מערביים אינה יכולה להיחשב כדרישה לגיטימית. לעניות דעתי, אין לבקש ממי שחיו מרבית חייהם במסגרת תרבותית, חברתית וכלכלית שונה בתכלית לזנוח את עברם ולהסתגל לחיים אחרים. החברה הישראלית הכללית היא שצריכה להסתגל לאתיופים ולהבין כי למרות השוני, הם חלק מן המרקם הישראלי 

מנקודת מבט זו, של בן הקהילה בשנות העשרים המאוחרות לחייו, אנסה לרדת לנבכי נפשו של האתיופי הישראלי. שחור שהטמיע עצמו בחברה לבנה האופפת אותו מכל עבריו, שומה עליו שכל פן בחייו יושפע מיחסי הגומלין שבינו לבין הלבן. היאך הם חייו של השחור האתיופי בחברה הישראלית? תקצר היריעה מלתאר תיאור מלא של חוויית האדם השחור בחברה לבנה. הדעת נותנת שאנשים שונים אינם חווים מאורעות באותו האופן, איש-איש על פי אישיותו חווה את שחורותו באופן המיוחד לו. למרות זאת, אין להתעלם מהעובדה כי גם בהינתן השוני, עדיין רב המשותף לבני אדם על המבחין ביניהם וניתן יהיה לאפיין את החוויה בקווים גסים. 

כיוון שנכון לעת הזאת עדיין מדובר בדור מעבר, יש להבחין בין מי שידע חיים מלאים בארץ אחרת - ארץ שהעומד בראשה, בניה ומעצביה, עד אחרון שואב מימיה, כולם אתיופים ממש כמותו - לבין מי שלא ידע ארץ אחרת, מי שהיותו אדם שחור בעולם לבן היא לדידו חוויה מוּלדת. 

דור העלייה 
לשם הבנת האתיופי המבוגר העולה לאוטובוס בלבושו המסורתי, עטוי בד לבן דמוי סדין, דובר שפתו שלו, יש לבחון את היריעה שממנה הוא גזור. יהודי אתיופי זה חי רוב חייו באתיופיה, שם היה אדון לעצמו ולגורלו, לטוב ולרע, אדנות שהעולם המערבי איבד. העובדה כי אחיזת השלטון האתיופי בתושביו רעועה מאפשרת לאתיופי, בייחוד למי שאינו בן עיר אלא שוכן באחד הכפרים, אוטונומיה כמעט מוחלטת על חייו. אותו עובד אדמה הוא על פי רוב מי שבזיעת אפו יביא לחמו. האתיופי היהודי, בניגוד לאחיו ביתר הפזורה העולמית, נהנה מתחושת ריבונות וערך עצמי שקונה אדם שאינו נזקק לדבר כדי להתקיים אלא לאדמתו. תופעה זו חולפת ודועכת לאטה בעולם המודרני, שבבסיסו מונחים יחסי התלות בין אוכלוסיות ופרטים, יחסי תלות שהחליפו את הצורך באדמה כמקור קיומי מיידי. 

היהודי האתיופי, שחי בין נוצרים, מוסלמים ואחרים, נידון לנידוי מחיי החברה הכלליים, נרדף בשל דתו, ונשא על שכמו אמונות פרימיטיביות-אנטישמיות המייחסות לו תכונות מאגיות. למרות כל זאת, אורח חייו, למעט עניינים שהכתיבה הדת, כמעט לא נבדל מזה של האוכלוסייה הכללית, שהיתה אף היא בעלת מרכיב דתי דומיננטי. בכל קשייו אלה ראה היהודי האתיופי ייסורי גלות, חלקם ייסורים שהינם נחלתם של צאצאי גֵרים ומהגרים באשר הם וחלקם ייסורים השמורים ליהודים בארצות פזוריהם. 

עמידה תמידית זו מול הלבן מביאה את האתיופי למודעות עצמית הרסנית: בכל התנהלותו רואה הוא את עצמו כמבחוץ, בעיני הלבן. מאמצים נפשיים כבירים אלה מביאים להתנהלות נוקשה וקשיחה של האתיופי הייצוגי, השחקן הבודד על הבמה הלבנה 

חרף העובדה שחייו של אותו אתיופי-יהודי לא היו קלים, מעולם לא הילך בשפיפות קומה. העושר התרבותי באתיופיה, ההיסטוריה העתיקה של חיי מדינה וממשל ועובדת היותה אחת המדינות העתיקות בתבל - כולם מקור לגאווה, שרישומה לא נעדר גם מיהודיה. מצבם הנוכחי של התושבים אינו נתפש בעין אתיופית אלא כמצב זמני. באתיופיה משוכנעים כי עוד ישובו ימי הזוהר שלה, עת נמנתה כרביעית במעצמות תבל, עת חצתה את הים האדום בספינות מלחמה, כבשה ללא מאמץ את תימן ושיבשה מהלכים צבאיים של מצרים באיימה לסכור את מקור הנילוס. אף את ניסיונות ההשתלטות של הקולוניאליזם בן המאה ה-19 דחתה אתיופיה מעליה. צבא הכיבוש האיטלקי הובס ושב לארצו מוכה ומושפל, השפלה שתמשיך לבעבע בעורקיו שנים רבות. 

בסביבתו החדשה, הזרה, הישראלית, מתקשה האתיופי להתנהל. אין הוא מוצא את מקומו בפסיפס החברתי הישראלי. האתיופי, כך נדמה, עומד מנגד לחברה הכללית מבלי ליטול בה חלק. 

הדעה הרווחת היא שקשיי ההסתגלות של האתיופי נובעים מעצם המעבר מעולם פרימיטיבי לעולם מודרני. לאמיתו של דבר, חלק לא מבוטל מן הקשיים נובע מהמעבר מעולם של עצמאות מקסימלית לעולם של עצמאות מינימלית. האדם המערבי השפיע עצמו בביורוקרטיה ובביורוקרטים, המצמצמים את תחום הפעולה החופשית של האזרח. לעומת הביורוקרטיה, המצירה את צעדי האזרח המערבי שכפף עצמו בפני המוסד, "האח הגדול", אפשרו המרחבים האתיופיים לאדם לנהל את חייו תוך מגע מינימלי עם השלטונות. למרות זאת, או בשל כך, תחושת ההזדהות הקולקטיבית והפטריוטיות של העם האתיופי עמוקה כעומק הקשר של החקלאי האתיופי אל אדמתו-מכורתו. האתיופי, שרגיל היה לקבוע את גורלו במו ידיו, מתנהל באי-טבעיות מגושמת בעולם שבו השליטה על מהלכיו של אדם אינה בידיו, אלא בידי הריבון. האתיופי עומד דומם אל מול גופים אדירי ממדים אלה, בעלי שלוחות החובקות את כל מערך החיים, למן לידתו של אדם ועד לקבורתו. בשל היותו חסר את השפה והאמצעים לתקשר עם גופים עצומים אלה, נדמים הם בעיניו כמכונות ענק. האתיופי ידע בארץ מוצאו גופים נוקשים, אך היזקקותו לגופים ולמוסדות היתה עניין מבוטל, והאינטראקציה ביניהם - מינימלית. הדרישה כי על כל האתיופים, מקטן ועד גדול, להסתגל לחיים מערביים אינה יכולה להיחשב כדרישה לגיטימית. לעניות דעתי, אין לבקש ממי שחיו מרבית חייהם במסגרת תרבותית, חברתית וכלכלית שונה בתכלית לזנוח את עברם ולהסתגל לחיים אחרים. החברה הישראלית הכללית היא שצריכה להסתגל לאתיופים ולהבין כי למרות השוני, הם חלק מן המרקם הישראלי. 

האתיופי המבוגר, שידע עמל כל חייו, מבקש לעצמו מנוחה; לדידו, עשה הוא די והותר כדי להיות זכאי לה. אין הוא מצפה להיות חלק אינטגרלי מהשיח הישראלי. כל חייו מתנהלים בד' אמות קהילתו. המגע עם הלבן מצטמצם למגע רשמי: הלבן הוא סַפָק העבודה, הוא גובה המסים, אך כמעט שאין התחברות וולונטרית עימו, כזו שאינה מבוססת על קשר כפוי בבסיסו. האתיופי המבוגר מכיר בשוני מהותי בינו לבין הלבן, ולדידו, אין הגשר בין שני העולמות משמש אלא לעניינים טכניים. באשר לאתיופים הצעירים, הדרישה להסתגלות היא מיותרת. יותר משחפצה החברה בהסתגלותם, הם רוצים בה. 

הצבר 
הצבר האתיופי נבדל מאביו העולה. הבחירה לחיות בחברה לבנה לא היתה שלו. למעשה, אנוס הוא להיות שחור, שהרי אין הוא שחור אלא בשל העובדה כי הוא חי בחברה שאינה שחורה. אביו ידע מקום שבו היה נטול צבע, מקום שבו ההתייחסות לצבעו, אם היתה כזו, מעולם היתה התייחסות אובייקטיבית. 

הצבר האתיופי שוחה בים גועש. על אביו ואמו אינו יכול להישען. המשפחתיות הישראלית, הידועה כמשענת איתנה, קורסת על מפתן ביתו. הוריו, שאת שפת הארץ לא יידעו, מפקירים את בנם בחוסר ברירה לידי הגורל. הנער הרך נאלץ לנהל את חייו, על קשייו כנער וכאתיופי, ללא רוח גבית בדמות משפחה. הצבר האתיופי, או מי שעלה בשנים הראשונות לחייו, אינו יכול שלא להיסחף. בהעדר יד מכוונת מוצא עצמו הנער מתפתה לזמינות הכסף והשליטה שמציע העולם התחתון, וככל שהוא צעיר יותר וטרם הספיק להכות שורש בעומקה של אדמה מוכרת, ההיסחפות מוחשית יותר. 

אחד הדברים הראשונים שאין הצבר האתיופי מצליח לחמוק מהם הוא ההבדל בין המסגרת הביתית שאותה מנהל אביו לבין המסגרת החיצונית, שאיתה הוא מתחכך מדי יום ביומו בחייו החברתיים. מכל עבר הוא חש את הרתיעה מאביו עטוי הגלימה. בשלב השני תבוא ההבחנה בינו לבין אביו - הוא עומד על כך שלבושו, מנהגיו ואורח חייו של אביו שונים משלו. אביו מנהל את חייו בתוך המסגרת הישראלית כפי שניהלם באתיופיה, ככל שהדבר ניתן. לפיכך מחליט הנער שקביעות החברה לגבי אביו אינן חלות עליו. הוא יעשה מאמצים ליצור הבחנות בינו לבין אביו, וברוב המקרים אף יפעל באופן אקטיבי כדי להעמיק את התהום ביניהם. אין הוא דובר את שפתו, אין הוא מכיר בערכיו. בעיניו, נושא הוא בצבע עורו את קללתו. 

בשלב השלישי יבוא הרצון להסתפח. הצעיר מבקש להידמות לאחיו החדש, הלבן. מאמץ הוא את מנהגי הלבן וזונח את מנהג אבותיו. בחלוף הזמן הוא מתחיל לנטור טינה כלפי אביו, סולד מאורח חייו, סולד מצבעו. כבר אמר שייקספיר שכל העולם במה, ואכן האתיופי שחקן הוא. בכל אשר ילך, זרקור בהיר-אור מאיר אותו. ירצה או לא, לטוב או לרע, בכל אשר יפנה, צבעו אינו