בכל שלבי המסע, מההכנות לדרך, דרך המסע הרגלי בשבילי אתיופיה ועד השהות הארוכה בסודן, התחזקה הזהות היהודית של ההולכים והתגבשה. המסע נתפס בעיניהם כמונחה בידי האלוהים. המסר ליציאה ניתן על ידו, הוא המוביל והמנחה אותם בדרכים העקלקלות, מסייע להם בהצלה פתאומית מאויבים ושובים, או ברעיונות העולים בראשם "בדרך נס", נותן להם כוח ללכת ללא הפסקה או להציל אחרים, וכיוצא בזה. 

בנוסף לאמונה באלוהים, מתבטאת הזהות היהודית במסע בניסיון לשמור מצוות ומנהגים יהודיים (שבת, פסח, כשרות, נידה). כך, למשל, הם מספרים שוב ושוב על מקרים שהקבוצה שלהם נרדפה על ידי שודדים או חיילי הממשלה, ואף שהיו קרובים לגבול הסודני ויכלו לחצות אותו ולהימלט מרודפיהם, הם עצרו עקב כניסת השבת, וכתוצאה מכך נאסרו והוחזרו עשרות או מאות קילומטרים אחור. דוגמה נוספת בסיפור של אחד המרואיינים היא סיפורו של הקֶס, רב הקהילה, שסיכן עצמו וקם בעיצומן של יריות עליהם בלילה, כדי להתיר את מטענו מסוסו הלבן שנפגע וגסס, כדי לא להפר כללי טומאה שהיו חלים על מטענו כשהסוס מת. 

הזהות היהודית מתחזקת ומתגבשת גם עקב היחסים עם האוכלוסייה הלא יהודית במסע. ההולכים בדרך הרגישו שהם יהודים הצועדים כקהילה לארצם המובטחת בתוך ים עוין של סביבה גויית, כשהם שומרים על סודם מפני הגויים העוצרים אותם בדרך, כפריים או חיילים. הסביבה הנוצרית התחילה גם לראותם כ"ישראלים במעבר", כפי שאמרו להם כפריים בעת שעצרו אותם בדרך, זיהו אותם כיהודים למרות הכחשותיהם, והאשימו אותם: "אנחנו יודעים מה אתם עושים לפלשתינאים". כלומר, כבר במסע הם מתחילים לשלם מחיר על היותם "ישראלים". 

התימה השנייה שדרכה העולים רואים את המסע היא תימת הסבל. זהו סבל פיזי וסבל נפשי. בהיבט הפיזי הכוונה לקשיים האובייקטיבים של הדרך, כמו גם לקשיים הנגרמים בידי אנשים. הם נאלצו לנוע מהר וללא הפסקה, לפעמים ללא שינה, במסלולים הרריים צרים, בלילה, תוך פחד שאם לא ינועו די מהר ילכו לאיבוד. רבים נפלו ונפצעו ונאלצו להישאר מאחור ולהמתין לקרובי משפחה שיאספו אותם בחזרה לכפרם. צעירים היו צריכים לתמוך במבוגרים, הורים בילדיהם. הם עברו תקופות של מחסור חמור או מוחלט באוכל ובמים, והיה עליהם לחצות מעברי הרים גבוהים וגאיות עמוקים, נהרות זורמים ואזורים מדבריים. הם סבלו ממחלות הנפוצות באזורי שפלה, בייחוד מלריה, לאחר שירדו מההרים הגבוהים שבהם גרו. גם טפילי נהרות הציקו להם ופגעו בבריאותם. 

אמהות נאלצו להניק תוך כדי הליכה. העולים היו חייבים להסתתר מחיות טורפות וגם מחיילי הממשלה ומשודדי דרכים, "שיפטה", השולטים בשבילים ההרריים עקב מלחמת האזרחים המתמשכת באתיופיה. רבים נאסרו ונחקרו בעינויים קשים בדרך, הוחזרו לאחור שוב ושוב. כספם של רבים נשדד וכן בגדיהם ולעתים קרובות גם כדורי המלריה והאוכל והמים שנשאו. 

נערות ונשים צעירות עברו חוויות של אונס או סכנת אונס וחטיפה. יש מהן שנותרו עד היום בסודן, או הועברו כשפחות לסעודיה. בסודן, רבים חלו ומתו. בתקופה מסוימת מתו כ-15 בני אדם ביום במחנה אומרקובה. נערה מסוימת מספרת כיצד החזיקה בידיה במשך ארבעה ימים את גופת אחותה התינוקת, כי לא ידעה היכן לקבור אותה. גם עקב הצורך להסתיר את מנהגי הקבורה היהודית, זו היתה בעיה מיוחדת. רבים קברו בלילה, תוך נשיכת בגדם כדי שלא יישמע בכיים. רבים קברו באוהל שלהם במחנה הפליטים וביקשו לעבור לאוהל אחר.

וקיים גם הסבל הנפשי. ההולכים במסע חווים קודם כל סבל בגלל הפרידה מבני משפחה. כאב זה מועצם ומקבל פנים מיוחדות בהקשר של התרבות האתיופית, שבה אדם מנותק ממשפחתו נחשב אדם לא-שלם. אחד המאפיינים הכואבים של המסע הוא שרוב המשפחות התפרקו בדרך: קודם כל עקב הצורך לצאת בחלקי משפחה, ואחר כך עקב קשיי המסע הרגלי ותלאותיו או עקב המוות הרב, בעיקר בסודן. רבים חשו, וחלק עדיין חשים בישראל, אשמת ניצולים שנותרו בחיים, ואשמה על כי לא קברו את קרוביהם כראוי, לפי הנוהג, תוך נתינת הכבוד לנשמת המת.

היבט נוסף של הסבל הנפשי קשור בחוויות טראומטיות של השפלה וביזוי, אישיים או קיבוציים כיהודים, כשנתפסו בידי המשטרה או אנשי צבא סודנים, לאחר שניסו לברוח ממחנות הפליטים כדי לשפר את סיכוייהם להגיע לישראל. 

כמו כן עמדו העולים בעת המסע במצבים של חוסר אונים ועינוי נפשי. נערות נאלצו לעמוד לפעמים במשך ימים לצפות בחבריהן או אחיהן מעונים או תלויים "הפוכים" בשמש הקופחת, כשהן סובלות סבל רגשי עצום. אחרות נאנסו ואיבדו אחר כך עניין בחייהן. נערים עברו לעתים חוויות של חוסר אונים עקב חוסר היכולת לסייע לאחיותיהם, לקרובות משפחה אחרות, ולחברות ללימודים, שהם מרגישים אחראים להם. כל אלה הביאו רבים מהצעירים והצעירות להתנסות במשברים נפשיים, שבהם שאלו עצמם שאלות נוקבות על עצם ההחלטה לצאת למסע. 

*

עם התימה של הסבל, בהמשך סותר לה, עומדת תימה של גבורה. רבים מן ההולכים מרגישים את המסע כסיפור של גבורה, של הצלחה, של כוחות, של התמודדות טובה. בתרבות האתיופית קיים המושג "גובז", שמובנו העיקרי הוא האדם הגיבור. בבסיסו מתייחס המושג ליכולתו של אדם להתמודד עם הליכה ממושכת בדרכים הרריות, תוך התקיימות על גרגרי חומוס יבש בלבד, בעמידה מול איתני טבע ועוינות אנושית. המושג התרכב כך, שבסופו של דבר כל הצטיינות, גם בלימודים, נתפסת כמעניקה את הזכות לתואר "גובז". מושג זה רלוונטי במיוחד למתבגרים וצעירים. 

נראה שדימוי זה עמד לנגד עיניהם של עולים רבים בעת המסע, במיוחד מתבגרים ובוגרים צעירים. הדבר בא לידי ביטוי, קודם כל, בכוח הסבל והנחישות שלהם: עצם היציאה למסע למרות הסכנות הידועות ואזהרות הממשלה, כמו גם היכולת ללכת ללא הפסקה למרות מחסור באוכל, במים ובשינה. בנוסף לזה, הגבורה באה לידי ביטוי בגילויי אומץ לב - באופן העמידה מול אנשי ממשלה, מול שודדי "שיפטה", ובהצלת אנשים, קרובי משפחה ואחרים. תימת הגבורה באה לידי ביטוי גם בתושייה שאנשים הוכיחו בשלבים השונים של המסע. למשל, החבאת כסף בתוך מקל ההליכה לפני היציאה אל המסע, בחירת לבוש מלוכלך ומרופט על ידי בנות ונשים כדי לא למשוך תשומת לב ובכך למנוע אונס בדרך, או בהכנת "סיפורי כיסוי" מתוחכמים למקרה שייתפסו ביום הראשון ליציאתם. 

חלק מן האנשים הוכיחו גם מנהיגות. צעירים לקחו אחרית בדרך ודאגו למבוגרים, יזמו דרכים לברוח ממחנה הפליטים, היו שותפים להברחת האנשים מסודן או לחלוקת הכסף במחנות. חלקם באו במגע עם אנשי "המוסד" או שימשו סוכנים שלו, נתפסו ועונו אך לא הסגירו סודות. כל זה תרם לדימוי שלהם בעיני עצמם ובעיני סביבתם, כאנשים בעלי כוחות, גיבורים. 

סיפורו של יעקב הוא דוגמה לסיפור כזה. יעקב הציל את אחיו מטביעה בנהר הגועש כאשר קפץ אחריו למים. אחרי כן רץ בלא הפסקה, סוחב את אחיו, בתוך סודן, מנסה להימלט מרודפיהם, אנשי משמר הגבול הסודנים. הם התחלקו בנעליים לאחר שאחיו איבד את נעליו בנהר ורצו, כל אחד נועל נעל אחת, תוך התעלמות מן הקוצים הגדולים שקרעו חתיכות מבשר רגליהם. יעקב משך וגרר את אחיו אף שזה התייאש וביקש שישאיר אותו למות. הוא רץ לילה שלם, מתעלם מפצצות התאורה שירו הסודנים כדי לתופסם, וממכשולים אחרים. בסופו של דבר, עם אור הבוקר, התברר ליעקב שעבר אפילו את היעד שחתר אליו והוא נמצא כבר במחצית הדרך לגדריף, עיירה שממנה יוכל לחפש את הדרך המהירה לישראל. 

שלוש התימות האלו - זהות יהודית, סבל וגבורה - התגבשו במסע לדימוי מרכזי אחד: הדימוי של יציאת מצרים. יהודי אתיופיה חשים כי המסלול שהם עוברים מהווה חזרה על המסלול שעשו אבותיהם בני ישראל. כמו ביציאת מצרים גם הם מונחים על ידי האל, הולכים לארצו וניזונים מעזרתו ומכוחו לדאוג להם. גם הם, כבני ישראל, נאבקים באויבים בדרך, ובקשיים הפיזיים. 

יצחק, למשל, מספר: "כאשר יצאנו מאתיופיה, המהירות שבה הכנו את האוכל הזכירה לי את סיפוריו של אבא על איך בני ישראל הכינו את המצות. אמרתי לאבא: זה בדיוק כמו יציאת מצרים. ואבא ענה לי: זה נכון, וטוב שאתה נזכרת בזה. כי זה בדיוק אותו הדבר". 

מריטו מספרת על הענן שכיסה אותם בדרכם, באופן חריג לעונה, וכך שימש כיסוי מן השמש "השורפת", בשפתה. מישהי אחרת מספרת על הענן שהציל אותם מרודפיהם. ועוד נערה מספרת שדווקא אובדן הדרך, שכוון על ידי האל, הציל אותם מחיילי הממשלה. נציין כאן כי הענן המכסה ומציל את בני ישראל הנו מוטיב מרכזי בסיפור יציאת מצרים.

יהודי אתיופיה באו לישראל עם זהות יהודית מגובשת ומחוזקת, ועם התחלה של זהות ישראלית. הם חשו כמי שמשחזרים את הסיפור המיתי הקדמון של יציאת מצרים ורואים את בואם לישראל כ"חזרה", "שיבה", תיקון של מצב הגלות. הם חשו כ"חלק השב אל השלם", כ"טיפה השבה אל הים" והאמינו כי בישראל ירגישו שלמים יותר. הם דמיינו את ישראל כארץ זבת חלב ודבש, ואת הישראלים כצדיקים, שחורי עור, לובשי לבן, שומרי שבת כולם. הם ראו את המוות הרב במסע, במיוחד בסודן, כחלק ממסלול היטהרות ובחירה של הראויים להגיע לארצו של האל, והרגישו שקנו, באמצעות סבלם כיחידים וכקהילה, כרטיס כניסה לישראל. גם התפתחה אצלם תפיסה עצמית של אנשים גיבורים ובעלי כוחות שעמדו באתגר המסע. 

אפשר היה להניח שהחברה הישראלית היהודית תראה אותם, לפחות מבחינת ממדים אלה של זהותם, כדומים לה, ותאמץ אותם אל חיקה. שהרי ממדים אלה תואמים אתוסים ומיתוסים מרכזיים בחברה הישראלית. כוונתי לאתוס של זהות יהודית, למיתוס הסבל ולמיתוס הגבורה בחברה הישראלית. מחקריו של הרמן בשנות השבעים והשמונים, השנים שבהן באו העולים מאתיופיה, מראים כי הזהות היהודית מהווה מרכיב מרכזי בתחושת הזהות של בני נוער יהודים בישראל, והיא שני