בזמן של מוות ונדודים,

חשבתי שכבר אף בד לא יעטוף אותי,

או יבוא עליי (אולי רק תכריכים)

הכאב ממכר אותי 

ודמעות יהפכו למזוני.

ואז יצאתי לטיול אחרון

ראיתי פרח אחד,

כפתור

ובלון מפונצר

אחר כך ראיתי איש משוגע אחד,

ביקש להישאר,

אפילו עכשיו כשעניו נחות על הלב שלי המאושר.

עניים פקוחות מופתעות מסתכלות עלייך עכשיו.

חיפשתי אותך יחפה מעור ובגדים

שמלה אחת הייתה לי, הפכה עכשיו רדיד בכף ידי.

כמה גאה הייתי בה, תפורה הייתה לגופי הקטן,

אחר כך יפרמו בה ידי זרים באינטימיות עשויה

השאירו בה לחשים בשמים זולים ונוזלים עכורים

עכשיו מתפוררת היא מרוב שקרים.