"How to..."
פוסטים אחרונים
- capra aegagrus hircus 13/12/12
- ניסוי מחשבתי באהבה עצמית 5/11/12
- אופטימית לשם שינוי 9/6/12
- אוהב דגים, דייג? 4/6/12
- שלושת סתתי האבן 31/5/12
- הזמנה ל"הזמנה לחתונה" של אחותי. 21/5/12
ארכיון
"ההצלחה נחשבת מתוקה ביותר על ידי אלה שמעולם לא הצליחו". (אמילי דיקנסון) – הרהורים על משמעות החיים – חלק ג'
"ההצלחה נחשבת מתוקה ביותר על ידי אלה שמעולם לא הצליחו". (אמילי דיקנסון) – הרהורים על משמעות החיים – חלק ג'
הפעם החלטתי לספר בקצרה את אחד מסיפורי המקרים שמביא אריק מייזל בפרק הראשון של הספר. כיוון שאני מזדהה עם המקרה ועם הפרשנות של מייזל לא אוסיף הערות או הארות משלי. כמובן, שאני אישית לא חוויתי הצלחה בקנה המידה שחווה ברי, עליו מספר מייזל, אבל גם אחרי כל הצלחה קטנה הרגשתי מאוד דומה ולרוב לא יכולתי להמשיך באותו התחום.
ברי, פרוד בן 37, כתב בשנות העשרים של חייו שלושה רומנים שלא התפרסמו. בגיל 34 התפרסם רומן שלו והפך לרב מכר. הדבר שינה את חייו – הוא נהיה מדוכא באופן חמור. הוא כבר היה מדי פעם מדוכא קצת במשך חייו אבל לא עד כדי כך.
במשך שנה אחרי הפרסום הוא ניסה למצוא רעיון לרומן נוסף אבל שום רעיון לא צץ. הוא היה למעשה משותק. למרות שניתן לתת לארוע זה כל מיני הסברים פסיכולוגיים מייזל טוען שמה שקרה כאן הוא משבר משמעות בכמה רמות:
ראשית, כל עוד אין לברי רעיון לספר נוסף הוא יכול אמנם להזמין אוכל סיני, לקשקש עם חברים בבית קפה, לראות טלוויזיה אבל חייו חסרים משמעות. הוא יכול אמנם להכריח את עצמו לכתוב משהו כל יום וכך לכאורה לספק לעצמו לפחות משמעות לאותו היום, אבל כיוון שאלו התחלות שמרגישות מזוייפות הן לא מספקות את אותה משמעות אלא אפילו מדגישות את חוסר המשמעות של חייו הנוכחיים.
שנית, התברר לו שהצלחה לא נותנת לחייו שום משמעות. כל חייו הוא האמין שאם רומן שלו יתפרסם יהיה לו קל יותר ולמעשה קרה ההיפך. לא רק שמצוקת המשמעות בחייו לא פחתה, אלא להיפך היא הוכפלה והושלשה. גם אותם דברים קטנים שגרמו לו פעם להנאה הפסיקו להנות אותו ובוודאי שהכתיבה שהיתה מקור הנאתו העיקרי הפכה במקום מקור הנאה לעינוי.
שלישית, בעקבות ההצלחה רף המשמעות הועלה. ברי לא יכול היה כבר להסתפק בכתיבה טובה אלא הרגיש חובה לכתוב מצוין. מה שכאמור היה מקור הנאה בשבילו – פשוט לכתוב – הפך לבלתי משמעותי אם הוא לא טוב לפחות כמו הרומן הקודם ורצוי טוב ממנו. כל דבר שהוא פחות מ"כתיבה מרשימה", "כתיבה חסרת שגיאות", "כתיבה למען הנצח", הפך להיות חסר משמעות. במלים אחרות, לפני כן עצם היצירה היה משמעותי מספיק אבל אחרי ההצלחה רק יצירה מוצלחת נוספת נראתה משמעותית. במצב כזה הוא כמובן לא יכול היה לכתוב כלום מה שהפחית את הסיכוי שהוא יכתוב משהו מוצלח לאפס.
רביעית, הוא הרגיש רגשי אשם על עצם דרך החיים שהוא בחר – חיים שמוקדשים כולם לכתיבה. קודם לכן הוא הצדיק את הבדידות שלו בכך שיש לו מטרה חשובה, אבל אחרי שהוא ראה שהצלחה לא מביאה את ההקלה הדרושה, עלו בו ספקות רציניות לגבי הבחירה שלו.
חמישית, כל היכולת שלו להנות מהזמן השתבשה. פעם, כאשר הוא גמר את מנת הכתיבה לאותו יום הוא יכול היה להתפנות לעיסוקים אחרים, אלו שמספקים משמעויות פשוטות לאנשים, כמו קריאת ספר או שיחה עם חברים. עכשיו, כיוון שהוא לא כתב, הוא לא יכול היה להרגיש שהוא מתפנה לעיסוקים האחרים והפך להיות חסר שקט בכל מקום בו הוא נמצא. |
תגובות (14)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
אני חושבת שהריקנות שאת מדברת עליה היא בדיוק משבר המשמעות. האמת היא שרציתי לכתוב פוסט על משמעות ויצירה אבל הרעיונות עוד לא ממש התגבשו לי וכמעט ויתרתי. אולי בזכות התגובה שלך אכתוב אותו.
אני מנסה להבין, תמי תמיד אומרת אומנות או נמות ואולי זו התשובה. למה אני מרגישה ריקנות בימים שאני לא כותבת או מציירת, וזה לא שאני לא נהנית מדברים יומיומיים או שאין לי מה לעשות. היצירה מגלה לי דברים שלא ידעתי שקיימים, המילים והצבעים הופכים לנוכחות משל עצמם. האם הם יביאו הצלחה?זה כבר לא חשוב, כמובן שיכול להיות משמח אבל זה לא העיקר.ואולי ארגיש כמוהו שכבר אין לי מה להגיד יותר? ואיך הרי אפילו את העצב על עובדה כזו אצטרך להוציא בצורה כל שהיא. אני לא פסיכולוגית וקשה לי להסביר אותו או את עצמי.
מוכנה להתערב איתך שכשהערצב יחזור לבלטה הוא שוב ירצה לעלות. ככה זה, ערצבים לא מרוצים משום מצב.
את מרק העוף אני מעדיפה בחורף אבל אם תציעי לי עכשיו גלידה בטעם פיסטוק אשמח.
ולפעמים מרק עוף זה סתם, מרק עוף.
מכירה את ההרגשה הזו היטב, אבל זה לא כל הסיפור. לפעמים לא בדיוק מופיעה ריקנות כזו אלא פשוט יש פתאום מחסום להמשיך ליצור. קורה לי אפילו שאני שמחה במה שעשיתי ולא מרגישה ריקנות אבל לא מסוגלת לגשת ולעשות עוד משהו באותו תחום.
ריגוש שביצירה והריקנות שבאה בסיומה.
הרצון להתעלות על עצמך וההכרח בהכרת הסביבה בטיב יצירתך!
זה מין דיכאון שלאחר הלידה......
קראתי עכשיו את כל שלושת הפוסטים שלך ,על חוסר המשמעות
וההמלצה של הסופר לחפש אחריה.
מסכימה לגמרי עם השאלה שא מציגה , אם הבנתי נכון,
מי בכלל צריך משמעות?
ואני כשלעצמי מוצאת דווקא המון משמעות בהתעסקות שלך בחוסר המשמעות.
לא יודעת מה המשמעות של זה.....
וגם , מוצאת המון יצירתיות באיך את מתעסקת עם זה.
איזה כיף לקבל תשובה ארוכה מפורטת ומעוררת מחשב. אתחיל עם הסוף. גם אני לא מאמינה שהעצב הוא זה שגורם ליצירה ושאדם יצירתי יצירתי בין אם הוא מדוכא ובין אם הוא שמח ויותר מזה, לדעתי הרבה פעמים הדכאון הוא עד כדי כך חזק שהוא מונע יצירה.
לגבי מה שהעלית בהתחלה אני אמביוולינטית. העמדה שלך נשמעת מאוד הגיונית ולפעמים אני עצמי מחזיקה בה. ברגע זה, בכל אופן, אני משתעשעת עם המחשבה שיצירה היא לא רק דבר חיצוני ונכון שהיא לא ממלאת אבל בלעדיה החיים יותר ריקים. יכול להיות שיש אנשים מאושרים שלא יוצרים כלום אבל לאנשים מסויימים לא ליצור זה לאבד כל עניין בעולם. אלו שיכולים להסתפק בעושר חומרי, ביחסים עם אנשים, בהנאות קטנות, אשרי להם וטוב להם ואין לי כל כוונה לשכנע מי מהם ליצור משהו אבל כנראה שלהרבה מאוד אנשים זה לא מספיק. עובדה שהמדע, התרבות, הטכנולוגיה, הפילוסופיה כל אלו נוצרו על ידי הרבה אנשים שלא הסתפקו בארוחה סינית וצ'ט בקפה.
הרבה מאוד אומנים מכל הסוגים התאבדו או סבלו מדכאונות ממושכים והיצירה לא הושיעה אותם.
באותה מידה, כשאתה חש ריקנות ,כל דבר מגיע בתורו להימאס. כי לא הדברים החיצוניים יכולים להיות קומפנסציה.
ואולי היום עם כדורים דור שלישי, הרבה אומנים שהתאבדו או סבלו מדכאונות קשים, היו מרגישים טוב יותר לפחות חלק מהזמן. והרומנטיזציה שהעצב גורם ליצירה היא שטות שכבר מזמן צריחה להיות מופרחת ומופרכת.
נכון שכשאתה עצוב ואתה יודע לכתוב, אז תדע לבטא זאת באופן נוגע ללב ואולי תזדקק להרבה יותר ביטוי. אך אדם יצירתי הוא יצירתי גם אם הוא שמח או מדוכא.
יש גם את האספקט הזה - תויגת ולכן אתה חייב לספק את הסחורה. את המשפט האחרון לא הבנתי. תודה.