הפעם החלטתי לספר בקצרה את אחד מסיפורי המקרים שמביא אריק מייזל בפרק הראשון של הספר. כיוון שאני מזדהה עם המקרה ועם הפרשנות של מייזל לא אוסיף הערות או הארות משלי. כמובן, שאני אישית לא חוויתי הצלחה בקנה המידה שחווה ברי, עליו מספר מייזל, אבל גם אחרי כל הצלחה קטנה הרגשתי מאוד דומה ולרוב לא יכולתי להמשיך באותו התחום.
ברי, פרוד בן 37, כתב בשנות העשרים של חייו שלושה רומנים שלא התפרסמו. בגיל 34 התפרסם רומן שלו והפך לרב מכר. הדבר שינה את חייו – הוא נהיה מדוכא באופן חמור. הוא כבר היה מדי פעם מדוכא קצת במשך חייו אבל לא עד כדי כך.
במשך שנה אחרי הפרסום הוא ניסה למצוא רעיון לרומן נוסף אבל שום רעיון לא צץ. הוא היה למעשה משותק. למרות שניתן לתת לארוע זה כל מיני הסברים פסיכולוגיים מייזל טוען שמה שקרה כאן הוא משבר משמעות בכמה רמות:
ראשית, כל עוד אין לברי רעיון לספר נוסף הוא יכול אמנם להזמין אוכל סיני, לקשקש עם חברים בבית קפה, לראות טלוויזיה אבל חייו חסרים משמעות. הוא יכול אמנם להכריח את עצמו לכתוב משהו כל יום וכך לכאורה לספק לעצמו לפחות משמעות לאותו היום, אבל כיוון שאלו התחלות שמרגישות מזוייפות הן לא מספקות את אותה משמעות אלא אפילו מדגישות את חוסר המשמעות של חייו הנוכחיים.
שנית, התברר לו שהצלחה לא נותנת לחייו שום משמעות. כל חייו הוא האמין שאם רומן שלו יתפרסם יהיה לו קל יותר ולמעשה קרה ההיפך. לא רק שמצוקת המשמעות בחייו לא פחתה, אלא להיפך היא הוכפלה והושלשה. גם אותם דברים קטנים שגרמו לו פעם להנאה הפסיקו להנות אותו ובוודאי שהכתיבה שהיתה מקור הנאתו העיקרי הפכה במקום מקור הנאה לעינוי.
שלישית, בעקבות ההצלחה רף המשמעות הועלה. ברי לא יכול היה כבר להסתפק בכתיבה טובה אלא הרגיש חובה לכתוב מצוין. מה שכאמור היה מקור הנאה בשבילו – פשוט לכתוב – הפך לבלתי משמעותי אם הוא לא טוב לפחות כמו הרומן הקודם ורצוי טוב ממנו. כל דבר שהוא פחות מ"כתיבה מרשימה", "כתיבה חסרת שגיאות", "כתיבה למען הנצח", הפך להיות חסר משמעות. במלים אחרות, לפני כן עצם היצירה היה משמעותי מספיק אבל אחרי ההצלחה רק יצירה מוצלחת נוספת נראתה משמעותית. במצב כזה הוא כמובן לא יכול היה לכתוב כלום מה שהפחית את הסיכוי שהוא יכתוב משהו מוצלח לאפס.
רביעית, הוא הרגיש רגשי אשם על עצם דרך החיים שהוא בחר – חיים שמוקדשים כולם לכתיבה. קודם לכן הוא הצדיק את הבדידות שלו בכך שיש לו מטרה חשובה, אבל אחרי שהוא ראה שהצלחה לא מביאה את ההקלה הדרושה, עלו בו ספקות רציניות לגבי הבחירה שלו.
חמישית, כל היכולת שלו להנות מהזמן השתבשה. פעם, כאשר הוא גמר את מנת הכתיבה לאותו יום הוא יכול היה להתפנות לעיסוקים אחרים, אלו שמספקים משמעויות פשוטות לאנשים, כמו קריאת ספר או שיחה עם חברים. עכשיו, כיוון שהוא לא כתב, הוא לא יכול היה להרגיש שהוא מתפנה לעיסוקים האחרים והפך להיות חסר שקט בכל מקום בו הוא נמצא. |