בתור מכורה קשה לטלוויזיה אני חייבת להגיד שיש לפחות דבר אחד שלמדתי ממנה. מעבר לכל המידע המאוד לא שימושי מיס דוקו וכדומה יש לקח אחד רציני שלקחתי לחיים שלי ואני מהרהרת בו הרבה לאחרונה. אם בעבר הייתי מתסכלת על כל הבעיות בחיים שלי כאינדיבידואליות וכעל רצף ארוך של אומללות, היום אני יכולה להסתכל על זה בזווית ראיה שונה. בזכות הטלוויזיה למדתי שככל שאדם מדבר יותר על החיים שלו, משתף יותר בבעיות שלו ופותח את העולם שלו ליותר אנשים ככה הוא ימצא את עצמו פחות ופחות בודד בחווית הקיום שלו. כמעט לכל דבר היום ניתן למצוא שותף, מישהו שעבר את אותו מסלול יסורים, מישהו שחולק בעיה, מישהו שמבין אותך. בזכות החשיפה המדהימה בעולם שלנו לתקשורת אפשר להגיד שיותר קל לי להבין שהדברים שבעבר הייתי מתייחסת אליהם כאל קשיים הם בעצם משותפים לאנשים נוספים. היום אני יכולה גם לחשוב על הקשיים האלה כעל דברים אחרים. בוודאי שזה נדוש להגיד שהקשיים האלה עיצבו אותי, אבל זה גם קצת נכון. בעיקר נראה לי שהקשיים האלה מספקים לי נקודת חיבור לאנשים אחרים, כזו שבעבר לא ממש חשבתי עליה. היום זה די מעניין להסתכל אחורה ולראות את הדרך שעברתי ואיך שנקודת המבט שלי השתנתה בעקבות הרבה אירועים שקרו לי. ואני שמחה שהיום קל לי יותר להפתח לעולם ולהכיר במה שאני. זה גם מפחיד אותי, לעשות משהו שהוא לא מתוך תקווה נואשת שמישהו יחבב אותי בזכותו, אלא, לעשות משהו בשביל עצמי. משעשע אותי שמצאתי סיבה שמצדיקה את ההתמכרותה זו שלי.