סרט

הדבר הראשון ששמתי לב אליו כשפורסמו המועמדים לפרסי אופיר 2010, היה העדרו של אבי נשר מהרשימה. "פעם הייתי" הוא סרטו הראשון שמועמד בקטגוריית הסרט הטוב ביותר, אבל נשר עצמו לא מועמד, לא כבמאי ולא כתסריטאי, רק כאחד מ-7503 המפיקים של הסרט. אחרי ש"סוף העולם שמאלה" ו"הסודות" לא היו מועמדים, הייתה תחושה שפעם הייתי הוא הסרט שסוף סוף ימצא חן בעיני האקדמיה. כך היה, רק בלי האיש שיצר אותו. יכול להיות שהוא מסחרי מדי לטעם האקדמיה, אבל רשימת המועמדים על הבימוי והתסריט נראית קצת כאילו יש אנשים שהאקדמיה פשוט אוהבת יותר. לא ראיתי את "וביום השלישי", אבל המועמדות של משה איבגי על הבימוי די מחזקת את התחושה שהוא מועמד על כל דבר שהוא מעורב בו. לפני שנתיים, היה מועמד על משחק בלא פחות משלושה סרטים שונים.

רק שלושה סרטים מועמדים גם בקטגוריית הסרט, גם על הבימוי וגם על התסריט והזוכה, סביר להניח, יהיה אחד משלושתם. "הדקדוק הפנימי" הוא הפייבוריט הברור, במיוחד מאז שזכה בפסטיבל ירושלים. לא שמעתם על זה? אולי לא שמעתם כי זה סודי. לא, בעצם זה התפרסם בעיתונים ובאינטרנט ולא היה צריך טוויטר עוקף צנזורה צבאית לשם כך. כנראה שסתם אף אחד לא חשב שמעניין את הקהל לדעת מי הולך לייצג את ישראל באוסקר, אלא אם השחקנים לא עשו צבא, או שהבמאי שמאלני. זה נחמד שעם כל האהבה לקולנוע מקומי, אנשים זוכים לשמוע על המרוץ לקראת פרס אופיר רק בהקשרים פוליטיים שלחלוטין לא קשורים לאיכות הסרט. הדקדוק הפנימי לא צריך להדאיג אף אחד. מדובר בחזרה של האקדמיה לדרמות משפחתיות ומנותקות פוליטית. קצת מזכירים את השואה, אבל בלי נסיון לקשר לערבים, אז יהיה טוב. מצד שני, הסרט מבוסס על ספר של דויד גרוסמן, אז מישהו בכל זאת עלול לחטוף.

אפרופו ביקורת לא עניינית, "המדריך למהפכה" נתקל בלא מעט טענות כנגד היותו סרט תעודי ולא עלילתי. לא שזה נכון, כי הסרט עובד לפי תסריט כתוב והקטעים התעודיים משולבים בין המבויימים (בדומה ל"ואלס עם באשיר"), אבל היו שבקשו לפסול את הסרט מלהתמודד בכל קטגוריה מלבד הסרט התעודי הטוב ביותר, מתוך אמונה שפרס הסרט נועד לסרטים עלילתיים בלבד. לא שזה נכון, כי אין שום מגבלה שמונעת מסרטים תעודיים להתמודד בקטגוריות אחרות, אבל לא חסר מי שמאמין שהאקדמיה האמריקאית פוסלת סרטי תעודה מלהתמודד בקטגוריית הסרט בשפה זרה. לא שזה נכון, אבל יש באקדמיה הישראלית כמה אנשים שתחרות ספורטיבית היא מושג מאוד ערטילאי עבורם.

המדריך למהפכה הוא היריב הגדול של הדקדוק הפנימי, אבל לא צפוי לנצח אותו. זה לא העניין של תעודי – לא תעודי, כמו העדר באזז מחו"ל שגורם להעדיף סרט שיתאים יותר לסגנון של האוסקר ושל האקדמיה הישראלית. מהבחינה הזו, הדקדוק הפנימי בהחלט עדיף. האם יש לו סיכוי באוסקר? קשה לומר. סרטים ישראלים נעדרים השנה מהפסטיבלים הגדולים בעולם ואין בעצם אף סרט בולט מאף מדינה נכון לעכשיו. לישראל יש סיכוי כמו לכל מדינה שתשלח סרט שתואם את הסגנון של אמפא"ס. המדריך למהפכה, שעוסק בנסיון להפוך את רשות השידור לגוף בבעלות הציבור, כנראה לא ישיג בהוליווד את אותו אימפקט שיוכל להשיג בארץ.

הסרט השלישי שמועמד גם על הבימוי וגם על התסריט, הוא "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש". כמו אבי נשר, גם ערן ריקליס עשה במשך שנים סרטים מצליחים, אך זו הפעם הראשונה שסרט שלו מועמד גם לפרס הגדול. בניגוד לנשר, ריקליס היה מועמד בעבר כבמאי (הכלה הסורית, עץ לימון), תסריטאי (הכלה הסורית) ומפיק (שלוש אמהות). כמו כן, סרטיו זוכים להכרה בינלאומית ולמעומדויות לפרסים ברחבי העולם. שני הקולנוענים הצליחו עד כה לפספס את טעם האקדמיה בכל הנוגע לקטגוריית הסרט הטוב ביותר, כך שסרט ידידותי לאוסקר כמו "הכלה הסורית", לא היה אפילו בין חמשת המועמדים הסופיים. שליחותו של הממונה על משאבי אנוש הוא סוג של מותחן, ז'אנר נדיר בנופי ארצנו. הוא מתרחש בשנת 2002, בתקופת אינתיפאדת אל-אקצה, מה שנותן לו גם נופך של סרט תקופתי-פוליטי בעיני העולם. בישראל, אני מניח שההצלחה המסחרית שלו תהיה תלויה פשוט באיך הסרט וכמה אנשים ממליצים עליו. אין לו סיכוי רציני לזכות בפרס אופיר לסרט, אבל עצם הכללתו בתחרות היא סוג של הפתעה. כנ"ל לגבי "מבול" שהיה מי שדבר על הגעתו לחמשת הגדולים, אך אי מועמדות על בימוי, עושה אותו יותר אורח כבוד מאשר מתחרה בעל משקל.

בימוי ותסריט

רק שלושה מחמשת המועמדים לפרס הסרט מועמדים גם על הבימוי. זה מצב חריג בטקס פרסים בו היה נהוג בעבר שאותם חמישה סרטים מועמדים כמעט בכל קטגוריה אפשרית, עם מעט מאוד מקום לגיוון. באוסקר קוראים לזה "במאי בודד" – מצב בו במאי מועמד מבלי שהסרט עצמו יהיה מועמד. באופיר קורה לא פעם שיש במאי בודד אחד, אבל שניים מתוך חמישה (קרה שהיו שניים מתוך שישה מועמדים) זה כבר דבר חריג. השנה, חולקים את משבצת הבמאי הבודד שניים מאהוביה של האקדמיה. אחד מהם הוא דובר קוסאשווילי, שזכה על "חתונה מאוחרת" והיה מועמד על "מתנה משמיים". הוא מועמד בפעם השלישית על "התגנבות יחידים", סרט שהתגובות אליו היו מעורבות מכדי להביא אותו עד לקטגוריה הנכספת. ב-2004, קוסאשווילי הגיש את פרס הבימוי ונצל את הבמה בכדי לבקר את האקדמיה על כך שאינה בוחרת במועמדים הראויים באמת, כנראה תוך התייחסות להעדרו של אבי נשר מהרשימה. השנה, מאחר וקוסאשווילי מועמד ודי חסר סיכוי לזכות, כנראה שלא יהיה אזכור להעדרות נוספת של נשר.

הבמאי הבודד השני הוא משה איבגי. כפי שציינתי קודם, האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה מאוד אוהבת את איבגי. הרקורד שלו מפרסי אופיר ופרסי האקדמיה לטלוויזיה עומד על לפחות עשר מועמדויות וזכיות (אין נתון לגבי המספר המדויק). "וביום השלישי" לא היה מספיק טוב בכדי לקבל מועמדות לפרס הסרט, אבל הייתה תחושה ברורה שלא יאפשרו לאיבגי לא להיות מוזמן לטקס. האקדמיה אוהבת שמות גדולים וכשאין הרבה שמות כאלה בקרב המועמדים על המשחק, הם יופיעו בקטגוריות אחרות. אני לא טוען שאיבגי מועמד רק כי הוא שם גדול, אבל קשה מאוד להיות במאי בודד מבלי שמשכת תשומת לב ראויה בעבודותיך הקודמות. בגלל זה אני חושב שזו העמדה היוקרתית ביותר באוסקר. אם סרט מועמד, מן הסתם גם לבמאי יש סיכוי טוב למועמדות, אבל לעשות עבודת בימוי מספיק טובה בכדי לזכות ליותר הכרה מהתוצר הסופי, דורש כשרון. רשימת הבמאים הבודדים שהיו מועמדים לאוסקר היא מכובדת ביותר. נמצאים שם פליני ואלטמן ולינץ' ואלן וקובריק והיצ'קוק וברגמן (אינגמר, לא ניר) וללוש וקורוסאווה ואלמודובר ומייק לי ועוד רשימה יוקרתית ארוכה. חבל שבאווירה התחרותית בארץ, רוב המועמדים יהיו עסוקים יותר בלהתמרמר על כך שהסרט עצמו לא מועמד, במקום פשוט לשמוח על הכבוד.

שמות גדולים עוזרים גם בקטגוריית התסריט. כאן נעדר מהרשימה רק אחד המועמדים לפרס הסרט, נחשו איזה. את מקומו תופסת עדנה מזי"א, על "התפרצות X". המחזאית הוותיקה מועמדת על התסריט שנכתב על פי ספרה משנת 1997. אני לא יודע עד כמה מעבודת העיבוד עשתה מזי"א עצמה, אבל זה מספיק בשביל שתהיה מועמדת לגמרי בעצמה לפרס אופיר. שוב, אני לא טוען שהסרט לא טוב, בכלל לא הזדמן לי לצפות בו. הטענה שלי היא שכמו איבגי, עדנה מזי"א מרוויחה כאן הרבה מהחיבה וההערכה שהייתה קיימת כלפיה גם ככה, מה שאי אפשר לומר לגבי... אתם יודעים מי.

אם לא יהיו הפתעות מרעישות, אותו סרט יזכה גם על הבימוי, גם על התסריט וגם בפרס הסרט הטוב ביותר. זה יהיה כנראה "הדקדוק הפנימי" וניר ברגמן יוכל לסמן 100% הצלחה בפרסי אופיר, כאשר שני סרטיו היחידים באורך מלא, מביאים לו ארבעה פסלונים מתוך ארבע מועמדויות בסה"כ.

שחקן ראשי

רואי אלסברג – הדקדוק הפנימי

יוסי פולק – התפרצות X

יואב רוטמן – מבול

אדיר מילר – פעם הייתי

מארק איווניר – שליחותו של הממונה על משאבי אנוש

בכל טקס פרסים, קיימת אפשרות של סוויפ – זכיה של סרט אחד בכמות גדולה של פרסים, לרבות פרס הסרט הטוב ביותר. מסיבה זו, כל שחקן שמועמד על "הדקדוק הפנימי" צריך להילקח ברצינות בחשבון כזוכה. רואי אלסברג מועמד כשחקן ראשי, אולם גילו הצעיר פועל כאן לרעתו. האקדמיה כמעט אף פעם לא נותנת פרסים לשחקנים מתחת לגיל צבא (או גיל השתתפות בסרט על צבא) וקשה לי להאמין שאלסברג הצעיר ילך נגד המגמה. הפייבוריט, לפחות לפי הבאזז שמרחף באוויר, הוא אדיר מילר. לפני עשור, המחשבה על מילר כמתמודד רציני הייתה מתקבלת כבדיחה במקרה הטוב והוצאת דיבה שדינה סקילה בכיכר העיר במקרה הרע. אבי נשר, בעל המנהג המשונה ללהק קומיקאים לתפקידים דרמתיים, הוכיח שמילר שחקן טוב כשבחר בו לתפקיד משני ב"הסודות". ב"פעם הייתי", השילוב בין נשר למילר הוליד מועמדות שניה, הפעם עם סיכוי טוב יותר לזכיה. הסיבה היחידה לא להתחיל לצנן את השמפניה עדיין, היא שהסרט זוכה ליחס מאוד אמביוולנטי מהאקדמיה ויתכן שיסיים את הערב עם פרסים על עיצוב בלבד.

מי ירוויח במקרה כזה? מארק איווניר הולך ונראה לי כמו זוכה אפשרי. למרות שאת רוב זמנו הוא מעביר בתפקידים של שורה וחצי בסרטים אמריקאיים סוג ג', איווניר שחקן משובח שאמור להחזיק את ששהעמ"א על כתפיו. גם אם הסרט הוא סוס שחור, מארק איווניר בהחלט עשוי לצאת עם הפסלון ביד. עוד זוכה אפשרי הוא יוסי פולק שנהנה מסיווגו כשחקן הוותיק (קרי: זקן) שאף פעם לא זכה ובאמת קשה לסרב להזדמנות להעלות אותו לפודיום כהוקרה על כלל פועלו. זה קורה לא פעם, גם בארץ וגם במקומות אחרים, ששחקן נחשב גדול יותר מכלל תפקידיו וההופעה הספציפית עליה הוא זוכה היא רק תרוץ להעניק לו את הפרס. יוסי פולק בהחלט יכול להפתיע במידה וחברי האקדמיה יהיו חלוקים בבחירתם בין המועמדים הצעירים יותר.

שחקנית ראשית

אורלי זילברשץ – הדקדוק הפנימי

הילה פלדמן – וביום השלישי

לירון בן שלוש – מאיה

רונית אלקבץ – מבול

מיה דגן – פעם הייתי

שתי זוכות עבר ושלוש שמועמדות בפעם הראשונה. נתחיל עם אלה שכנראה לא יזכו: המועמדות של הילה פלדמן נובעת מכך שהיא היחידה שהייתה רשומה כשחקנית ראשית על "וביום השלישי". זה סרט שעובד בגלל כלל הצוות הנשי שלו ולא בזכות שחקנית אחת ספציפית. מיה דגן, כמו אדיר מילר, סובלת מהיחס הלא אחיד כלפי "פעם הייתי" וכנראה שלא תצבור מספיק קולות בכדי לזכות. רונית אלקבץ היא משה איבגי הנשית. היא מועמדת בכל הזדמנות שרק אפשר, מה שכבר הביא אותה לזכות שלוש פעמים. קשה לי להאמין שזכיה רביעית תגיע השנה.

נשארו אורלי זילברשץ ולירון בן שלוש. זילברשץ יותר וותיקה ומוכרת והיא משתתפת בסרט שצפוי להיות הזוכה הגדול. בן שלוש נהנית מהערכה ביקורתית רבה ומכך שהאקדמיה, עם כל חיבתה לשמות גדולים, אוהבת גם לתמוך בשחקנים צעירים בתפקידם המשמעותי הראשון. אני מניח שזהות הזוכה תלויה באיזה צד של חברי האקדמיה נתקל השנה. האם ינסו לחזק את מעמדו של "הדקדוק הפנימי" ויזכירו לכולם שאורלי זילברשץ היא אחת השחקניות האהובות של דורה? אולי יבחרו להראות שהייפ זה נחמד, אבל לא צריך לתת לו להכריע את הכף ויעניקו ללירון בן שלוש פרס שלפחות לפי הביקורות, בהחלט מגיע לה. אם להמר על אחת מהן, אני הולך עם לירון בן שלוש. זו לא נראית כמו שנה של סוויפ בקטגוריות המשחק ונראה לי שהפרסים יתפצלו בנדיבות.

שחקן משנה

יהודה אלמגור – הדקדוק הפנימי

אסף בן שמעון – התגנבות יחידים

מיכאל אלוני – התגנבות יחידים

מיכאל מושונוב – מבול

גורי אלפי – שליחותו של הממונה על משאבי אנוש

פרט טריויה קטן: שני הזוכים האחרונים בפרס אופיר לא היו מועמדים בכלל על משחק. "ואלס עם באשיר" נחשב סרט נטול שחקנים (למרות שחלק מהראיונות הוקלטו בעזרת שחקנים) וב"עג'מי" היה קאסט חסר נסיון שלא כלל אף שם שמשך את תשומת לב האקדמיה. השנה, לעומת זאת, הפייבוריט מועמד בכל ארבע קטגוריות המשחק. סרטו הקודם של ניר ברגמן, "כנפיים שבורות", זכה בשלושה פרסי אופיר על משחק. כמובן, זה היה בתקופה שונה, כשבאופן קבוע רוב הפרסים היו הולכים לאותו סרט. אם "הדקדוק הפנימי" לא יזכה על שחקן ראשי ובקטגוריית השחקנית הראשית הוא עלול להפסיד בסיום דו קרב צמוד, אולי שחקן משנה?

אני מודה שהשם יהודה אלמגור לא אומר לי כלום. הוא שחקן מוכר? הוא קרוב של גילה? אין לי מושג. חיפוש בגוגל מעלה שהוא מנוסה בתאטרון, אבל הצע ההופעות הקולנועיות שלו דל ולא כולל שום דבר שראיתי. הוא שחקן נחבא אל הכלים, שמדורי הבידור והרכילות נמנעים מלהתעניין בו. סביר להניח שמחוץ לסביבת התאטרון הקאמרי, לא נוהגים לעצור אותו ברחוב ולבקש חתימה. לא הייתי מתייחס אליו כמתמודד רציני, לולא היה מועמד על הדקדוק הפנימי. אני חוזר ומזכיר, כל מי שמועמד על הסרט הוא בחזקת זוכה סביר. אם מישהו מצוות השחקנים יקח פרס, הגיוני שזה יהיה אלמגור.

אסף בן שמעון קטף את פרס השחקן בפסטיבל ירושלים, אולם כאן הוא מתמודד מול שותפו ל"התגנבות יחידים" מיכאל אלוני. מבין השניים, בן שמעון הוא המתמודד החזק יותר, השאלה היא האם נוכחותם של שני שחקנים מאותו סרט לא תגרום לפיצול רחב מדי של הקולות, בגינו שניהם לא יזכו. זו תוצאה שתמיד נראית אפשרית בטקסי פרסים. אחד השחקנים צריך להותיר רושם מספיק חזק על המצביעים, בכדי שהסימפתיה לסרט לא תביא יותר מדי קולות לשחקן השני. במידה ולא יהיה פיצול חמור, אסף בן שמעון ויהודה אלמגור הם שני המתמודדים החזקים. מיכאל מושונוב גם אמור להיות מתחרה רציני, בזכות גילום אוטיסט ב"מבול". זאת בהנחה ששמע לעצתו של קירק לזרוס ולא משחק full retard. הדבר היחיד שעובד לרעתו זו הזכיה מלפני שנתיים על "איים אבודים". הבנו שהאקדמיה מפרגנת לו, אבל האם היא מפרגנת מספיק בשביל להעניק לו שני פרסים בתוך שלוש שנים? הוא לא אסי דיין, הוא רק בתחילת דרכו הקולנועית. אני מרגיש כאילו לפחות חלק מחברי האקדמיה יעשו את החשבון הכרוך בהרעפת שבחים שכאלה על שחקן שטרם מלאו לו 25.

שחקנית משנה

אוולין קפלון – הדקדוק הפנימי

אורנה פורת – התפרצות X

אפרת בן צור – וביום השלישי

עלמה זק – זוהי סדום

רוזינה קמבוס – שליחותו של הממונה על משאבי אנוש

המועמדות של עלמה זק היא ההפתעה הגדולה של השנה מבחינתי. מדובר בשחקנית מובילה שזוכה לחשיפה רבה בטלויזיה ובתאטרון והיא כנראה אחד הפרצופים הנשיים המזוהים בארץ. אני מופתע כי היא מועמדת על קומדיה ולא סתם קומדיה, קומדיה פרועה מהסוג שכמעט ולא עושים בארץ ("יהושע יהושע", "המוסד הסגור"... אין לי עוד דוגמאות). היה צפוי ש"זוהי סדום", מבית היוצר של ארץ נהדרת, ישיג כמה מועמדויות טכניות ויעדר לחלוטין מהקטגוריות הגדולות. עלמה זק הצליחה לשבור את האנטי שיש לאקדמיה הישראלית (ולאקדמיות בכלל) כלפי קומדיות פרועות וזכתה למועמדות כמו גדולה. לא שהיא תזכה, חס וחלילה, אבל טוב לראות שהאקדמיה נותנת קרדיט גם לשחקנים דרמתיים בתפקידים קומיים ולא רק להפך.

אוולין קפלון נמצאת כאן על תקן שגרירת "הדקדוק הפנימי". אפרת בן צור היא השחקנית המוערכת ביותר בקרב צוות "וביום השלישי". אורנה פורת היא מוותיקי השחקנים הפעילים בארץ, זוכת פרס ישראל ואחת האושיות החשובות בתולדות התאטרון הישראלי. ממה ששמעתי, היא עושה תפקיד מדהים ב"התפרצות X" וכל הסימנים מצביעים על כך שהיא עשויה לזכות. כל הסימנים חוץ מ...

(אני מתנצל מראש על הציניות המשתמעת מהפסקה הבאה. אין לי כוונה להעליב או לפגוע, אבל יש כאן משהו שחייב להאמר אם אני רוצה באמת לנתח סיכויי זכיה.)

רוזינה קמבוס היא שחקנית ותיקה ומוערכת. אמנם לא באותה מידה כמו אורנה פורת, אבל היא בהחלט אישה רמת מעלה. "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" לא פייבוריט באף קטגוריה, מלבד אולי השחקן הראשי וגם שם, יש מי שיראה בכך הפתעה. כמה שקמבוס אהובה על חברי האקדמיה והקהל, לא זה הסרט שאמור לתת לה פרס. זה, לפחות, היה המצב אלולא פרט אחד משמעותי. לרוזינה קמבוס יש סרטן. היא נאבקת במחלה כבר יותר מחמש שנים ובחודשים האחרונים, התקרבה לסכנת חיים של ממש. אם הייתה בריאה, ספק אם היה חשוב למספיק חברי אקדמיה להעניק לה פרס דווקא על התפקיד הזה, אבל סרטן זה סיפור רציני. זה לא מפריע לה להמשיך להופיע במספר הצגות במקביל, אבל לאקדמיה יש כאן הזדמנות לעמוד לצדה בשעה קשה, לא מתוך חיפוש אחר עלה תאנה, כי אם מתוך אהבה אמיתית לשחקנית גדולה. מוזר ככל שזה נשמע, המחלה של רוזינה קמבוס היא כנראה הנימוק שעשוי להכריע את הכף לטובתה.

אוסקר?

בשנים האחרונות, נעשה מאוד קשה לחזות את המועמדים לאוסקר לסרט בשפה זרה. אמפא"ס אף נאלצה לשנות את התקנון כך שתוכל לשריין מקומות בתשיעיה הכמעט סופית לסרטים מסוימים, למקרה שלא יקבלו מספיק קולות מהוועדה המיוחדת. הדבר היחיד שברור הוא שמצביעי האוסקר לא מתחברים לקולנוע נסיוני או קשה מדי לצפיה. אין להם בעיה עם אלימות וסקס, אבל הם חייבים לבוא כחלק מהעלילה ולא ליטול יותר מדי זמן מסך. ההגדרה הפשוטה ביותר לזוכה בקטגוריה זו היא סרט הוליוודי שהופק מחוץ להוליווד, בשפה שאיננה אנגלית. "פרידות" היפני גבר על ארבעה סרטים מוכרים ומוערכים בהרבה ממנו, בזכות היותו סרט נוח לעיכול. "הסוד שבעיניים" הוא מותחן משפטי שנון, בדיוק מהסוג שהוליווד יצרה בשנות התשעים. לא צריך לשלוח לתחרות את הסרטים הכי מקוריים ופורצי דרך, עדיף משהו שכולם יכולים להסתדר איתו.

מאז צרפת בתחילת שנות ה-80, אף מדינה לא הייתה מועמדת לאוסקר יותר משלוש פעמים ברצף. שלוש המועמדויות הרצופות של ישראל הן השג מרשים וקשה מאוד להשגה. העובדה שישראל גם הייתה מועמדת תשע פעמים מבלי לזכות (השיא הנוכחי, מאז שיפן זכתה), יוצרת את התחושה שבפעם הבאה... עוד מועמדות אחת... זה כבר ממש מגיע. כמה פעמים אפשר להתעלם ממישהו עד שנותנים לו פרס כדי לסגור את החשבון? אני לא יודע אם "הדקדוק הפנימי", או כל סרט אחר שישראל תשלח השנה, יהיה מועמד. אין כרגע אף סרט בולט במרוץ ורק בעוד חודשיים, תתקבל תמונה ברורה של נציגי כל מדינה. אני מאחל למי שלא יהיה הזוכה בפרס אופיר שיגיע הכי רחוק שאפשר, אבל אסור להיות מפונקים מדי. ישראל לא מועמדת אוטומטית, זו לא מכבי ת"א ביורוליג וזו לא בריטניה באירוויזיון. כדי לזכות בפרס אופיר, דרוש סרט טוב במיוחד. כדי להגיע לשורטליסט של תשעה מועמדים פוטנציאליים, דרוש סרט טוב במיוחד. בכדי לעלות לחמישיה הסופית, דרוש סרט טוב במיוחד. כל אחד מהשלבים האלה הוא מסע לא פשוט בפני עצמו. זכיה באוסקר היא השג ששמור לסוף, לטופ של הטופ. אם לא זוכים ולא מועמדים ולא מגיעים לתשיעיה, זה לא אומר שהסרט לא טוב, או שבהוליווד לא מבינים כלום. זה רק אומר שאפשר לקוות ליותר הצלחה בפעם הבאה.