בערב הקודם התיישבתי על יד אבי ודברנו על ההתלבטות שלי לגבי רחיפה בתבור. סיפרתי על הדברים שנאמרו לי ע"י ותיקים ממני. על חוסר הניסיון שלי. על משפטים כמו "לא קונים ניסיון בכסף" ו"מדריך הוא לא תרופת פלא" ו- "מה מדריך יכול לעזור לך באויר?".

סופרת שוב את שעות ריחוף הרים עצמאיות. שבע וחצי שעות. מעט מדי.
למה לנסוע לתבור בכלל? יש לחץ? אין לחץ. מה זה משנה אם עוד שנה או עוד שנתיים אטוס טיסות מרחק? לא משנה לי. רק נמאס לי.

נמאס לי לנסוע עד מבוא חמה. לעלות לאויר, לחוות תרמיקות שאומרים שיותר חזקות אפילו מהתבור ולדעת שאפשר לטוס מעט קרוב יותר הביתה.

"את חושבת שאת מסתכנת יותר מהרגיל"? אבי שאל.

עניתי "אולי" אבל תחושת הבטן שלי הייתה שלא. אני מרגישה שאני בסדר באויר. לא אמשוך בברקסים בכניסה לתרמיקה. מבטיחה.

ה- SMS הגיע. יש שיעור. יש יום חופש. יש לי זמן לעצמי.

קמתי בבוקר מאוחר יחסית, ב- 6:30 והתחלתי להתארגן. הילדים ישנו עדין. מצנח וריתמה הועברו למכונית. הדבקתי מחדש את הוואריו לקוקפיט. מה עוד צריך? מוציאה מהארנק את רשיון הנהיגה וכסף. לא צריך עוד דברים. כובע. מים. מתחילה עם הלחץ. בבטן. ממנפת את הלחץ לטובתי :) מודיעה לאבי שאני לחוצה ומפוחדת והוא כבר יפזר את הילדים בקייטנות כדי שאני לא אאחר.

חייבת לאכול משהו. קפה ובסקווטים בפנים. הייתי חלשה בימים האחרונים וממש לא כדאי להתעלף באוויר.

"אבי אין לחם?"

"אין".

פיתה לדרך ויאלה.

מתניעה ונוסעת אל החופש.

נוסעת רגוע. לא עוקפת אף אחד ולא שמה רגל שמאל על ה- Dash Board.

לא דיברתי עם אף אחד ולא ידעתי בכלל מי עוד מגיע.

08:56 הגעתי. יופי. זמן טוב לקנות משהו נוסף לאכול.

09:12 איפה האנשים? טלפון לרומן. דקה והוא מגיע.

בינתיים משפצרת את הטלפון ומאבטחת אותו. שיהיה.

מעמיסים ועולים למעלה. תדריך. מה המשימה שלי להיום? אני שמחה שזו משימה הגיונית.

לנחות בשדה נחיתה זר.

מעולה. למה מעולה? כי כשההסברים שלו מתרחבים לדברים שמבחינתי הם מאוד מעורפלים כמו טיסת רכס בענן וכו' וכו'...קשה לי להאמין שיום אחד עוד אעשה את זה. זה נראה לי שלב רחוק מדי.

הציוד לפני, אני מוכנה. הסתכלתי על ההר. על הנוף. האם מתחבאת פה סכנה? הסתכלתי על המדריך שלי שאני סומכת עליו מאוד. "אני מפחדת". הודעתי לו. "אז תצאי במשב חלש".

זה הצחיק אותי. הפתרון לפחד שלי זה לצאת במשב חלש. מגניב. הוא הסביר לי מתי כדאי לצאת. הנפתי וצ'יק אני באויר. מעולה. מתחילה לטפס. הכל יחסית רגוע והחששות נעלמו.

הוראה בקשר – "תשמרי על הגובה". לא ידעתי למה. רחפתי ימינה ושמאלה בגבולות שהוגדרו לי כלא מסוכנים. לא מצאתי שום דבר. שום עילוי. שום תרמיקה. התחלתי לרדת. צעקתי לרומן, לעבר ההר "רומן אני יורדת!!! אין כאן כלום!". אחר כך הוא הסביר לי על הענן שבא והענן שהלך אבל באותו זמן הייתי בבעיה. כבר ראיתי איך שאני נוחתת למטה. לא אסון גדול, נכון, אבל חבל גדול. נלחמנו על כל פיפיס. חששתי שאני מגושמת בתגובות שלי. לא מגיבה מספיק מהר ולכן פניתי לעיתים חריף מדי. הערות בקשר...

"תפני עכשיו 360". ואני לא פניתי. זה היה נראה לי קרוב מדי להר. צעקות בקשר. "תפני עכשיו. אפרת! עכשיו 360 שמאלה!" ואני רק בשמיניות. לא מוכנה לפנות. אולי הוא לא רואה טוב? אני לא מוכנה לבצע. בפעם האחרונה כן פניתי כי הרגשתי כבר שאני מספיק רחוקה וגבוהה. אני יודעת שרומן התאמץ מאוד. קרע את עצמו. רץ כדי לראות אותי מצד לצד. אבל אם יש לי ספק אז אין ספק. אז הייתי נוחתת למטה. חבל אבל לא נורא. בשיחה איתו מאוחר יותר הוא אמר שהוא השגיח עלי היטב והיה לי שפע של מקום. אני מבינה עד כמה זה יכול לתסכל לעבוד כל כך קשה כדי להחזיק אותי למעלה כשהגעתי לסייקל נמוך. הייתי אמורה לעבוד על זה בעצמי.

אחרי שעליתי לגובה סביר קיבלתי הוראה שמכאן אני צריכה להמשיך לעבוד לבד. אז עבדתי לבד. חזרתי כל הזמן למקומות שגיליתי בהם תרמיקות. ראיתי מקומות אחרים שמצנחים אחרים עלו בהם אבל העדפתי להיצמד "למקומות שלי". איזה שיפור. בפעם הקודמת בתבור די פחדתי מהתרמיקות האלו. באותה טיסה ביקשתי אותן. חיפשתי אחריהן.

רומן גם עלה לאויר והסתכלתי על המקומות שבהם הוא עלה. חיכיתי לשמוע ממנו משהו. כשהייתי גבוהה מעל המנזר הוא סימן לי להסתובב ולצאת.

עשיתי עוד סיבוב ככה סתם. ולצאת? אף אחד עוד לא יצא. אבל יצאתי.

איך שיצאתי מההר הואריו התחיל לבכות לו אבל חשבתי לעצמי – "נו, מה לעשות. תיהני מהנוף ויאלה בטח עוד דקה כבר יגמר לו הגלייד".

תחושה של אושר הציפה אותי. לראות את הנוף, את הבתים והשדות. נצמדתי אל הכביש כי רק חשבתי על הנחיתה הקרובה. כמה שפחות לסחוב את הציוד. להרחיב את האפשרות של יציאה נוחה בחזרה אל המכונית.

יצאתי רק בגובה של 1000 מטר ולא ציפיתי שהגלייד ימשך זמן רב. אולי אם הייתי מגיעה לגובה רב יותר הייתי איכשהו מגיעה למקום ששמעתי עליו פעם שיש לו פוטנציאל לעילוי.

בתים קטנים, בריכות. הנה הכיכר של כפר תבור. איזה כיף. ואני לבד לי בשמיים. יציאה ראשונה מהתבור.

לפתע נשמעו צפצופים נחמדים מהוואריו. הסתובבתי לי פעמיים ב- 360 בשביל הכיף. זה לא היה ממש חזק אז החלטתי להמשיך הלאה. אולי עשיתי טעות והייתי צריכה יותר לעבוד באותו המקום. אולי.

הטלפון צלצל וצלצל ורציתי שלא יפסיק כי coldPlay ממש התאים לי לאוירה :)...

ראיתי כבר את סוף הגלייד שלי וניסיתי לראות איפה יהיה יותר נעים לנחות. למרות שהיה קצת איטי לחדור את הרוח פניתי לעבר המסעדה בכפר כמא. שדה קצור ואני למטה. זה היה כמו לנחות בבית. מזל שלא באיזה חור. אספתי את הציוד וחשבתי רק איך חוזרים מכאן למכונית.

ראיתי מצנח מעל רכס יבניאל עובד קשה מאוד. שוב ושוב מנסה ומסתובב. יותר מאוחר נודע לי שזה היה רומן. הבנתי אותו לא נכון ויצאתי מוקדם מכפי שהתכוון. משום כך יצא אחרי ("איפה היא? מה? היא יצאה?!"). נאלץ לעבוד קשה מאוד.

היה לי מזל ומתדלקת חמודה סידרה לי טרמפ עם איזה איש מהמסעדה. לא הייתי בהיי או משהו. האמת, מריחוף עד לבית ינאי הרגשתי מסופקת יותר (הפעם הראשונה ההיא). כנראה בגלל המילים האלו שההוא נחת בשרונה "נו באמת, זה רק גלייד" עשו את שלהם.

אבל כן שמחתי שעמדתי במטרה של השיעור – נחיתה במקום זר. נחיתה טובה ללא תקלות וללא סימנים כחולים ושריטות. הכל בסדר. תחילת הדרך שלי. העולם כולו כאילו עטף אותי בדרכי הראשונה לעבר טיסות מרחק.

יום החופש המבוסית – "יש רוח מחר, אפרת? תהני".

רומן ששמר עלי אחד על אחד.

טרמפ תפור לדבוריה.

מה עוד אפשר לבקש? איך שהגעתי לדבוריה אוטובוס הגיע.
"לאן את צריכה? להר? רק תגידי איפה את רוצה ואני אוריד אותך".

נהג של אגד מוכן להיות כמו נהג מונית בנתניה סיטי :)

הגעתי אל המכונית שמחה. העמסתי ציוד ולא ידעתי בדיוק לאן לנסוע אבל הכיוון היה ברור. "למה אני עדין עם חולצה ארוכה?" חשבתי. שלפתי את החולצה הקצרה שלי והחלפתי אותה בזמן הנסיעה. נו, לא היה לי מספיק extreme להיום...

סוף סוף שמעתי מרומן שהוא אמנם עדין באויר אבל בכיוון עין גב. הסתכלתי על הכנרת שהתגלתה אלי שוב. סוף שבוע רביעי שאני רואה אותה. פתאום היא לא כזו רחוקה, הכנרת. מבוא חמה, והלאה לסוסיתא.

אני עושה איסוף. איזה קטע.

בדרך מדברת עם תם שנחתה באלומות. "הי, מזל טוב. אז עשית את הקרוס הראשון שלך". תיקנתי אותה "עשיתי גלייד ראשון מהתבור". "תגידי, מה יעשה בעלך? את אף פעם לא מסופקת?".

אאוץ.

בבית, הורדתי את הטיסה למחשב. התקנתי Google Earth ובדקתי מה עשיתי היום. הסתכלתי על התרמיקה הקטנה שהייתה לי מעל כפר תבור. קטנה אבל הרימה אותי קצת. הסתכלתי על הדרך שבזום נראית ארוכה אבל תכף רוני הקטינה והכל נכנס לפרופורציה...

אז עכשיו יש לי שמונה וחצי שעות באויר. הנה התקדמתי.