את סיפורה של ארץ אפשר לספר בדרכים שונות. יש שאוחזים בדימיון ורואים את העולם בעני רוחם. יש הנסמכים על שליחים וסוכמים רשימות וטבלאות. וישנו הסופר הנוסע.

מתוך רבים שרשמו את שראו בדרכי הארץ ידועים הנרי בייקר טריסטראם ומארק טווין (שעל שם ספרו כותרת הפוסט) אבל אני מעוניין לדבר על נוסעים מרשימים (ולא בצדק) פחות מוכרים כמו אשתורי הפרחי,מקרגור ולינטש.

בנוסע הקדום היתה מחויבות ושליחות. ראיה של הצורך לתעד וללמד על הארץ שבה עבר. מקרגור שרשם בדיוק את נתיבי המים של מקורות הירדן וחופי הכנרת. לינטש הקצין האמריקני שחקר אף הוא את (בין היתר) עמק הירדן וההרים משני צידי הבקע.

אשתורי הפרחי ופעלו הם סיפור נפרד בפני עצמו ולא אדבר עליו כרגע.

בשפה קלילה ותאורים ריאליסטים (יחסית....) הם מציירים את ישראל של העידן התורכי. יש משהוא מסנן במשך המסע הארוך אותו הם עוברים. הרשמים שנצברים מאיסוף שנמשך חודשים ואפילו שנים שונים מהרשמים שאותם אני צובר בדרך שנמשכת למירב שבועות.

הנוסע בדרך שקושיה הוא לא רק פיזי אלא גם מנטלי חייב להיות מונע מדחף עז של סקרנות שמתחדדת, אם לא אז בחיי שאחרי חודש בדרכים, ביחוד בטופוגרפיה ה"דרמטית" של הארץ כל הח'רבות נראות אותו הדבר ואין הבדל בין גבעה נמוכה וחרבה אחותה.

אבל, הם ידעו לקרוא את התמונות שנראו להם ולספר את הסיפור.

הרשימה לא כרונולוגית

הנרי בייקר טריסטראם "מסע בארץ ישראל, יומן, 1863-1864"

ג'והן מקרגור "רוב רוי על הירדן"

אשתורי הפרחי "כפתור ופרח"

ויליאם פראנסיס לינטש "מסע מחקר אל הירד וים המלח"

מארק טווין "מסע תענוגות בארץ הקודש"