מחבר: פרופ' ג'. או. יורמסון
מושג שנחשב באורח מסורתי לנושא נרחב ובלתי-מוגדר, הכולל בתוכו שאלות שונות מאוד זו מזו. מובן מאליו שהפילוסופיה המדינית חייבת להכיל בתוכה, באופן זה או אחר, דיון על המדינה; אך אפשר להעלות שאלות שונות מאוד על המדינה. ישנה השאלה ההגיונית והניתוחית בדבר משמעותה של המילה "מדינה", שאלה שאולי זהה עם השאלה המטפיסית על טיב ישותה של המדינה;במיוחד יש לציין, הפילוסופיה המדינית נותנת את דעתה ליסודות של חובתנו לציית. המדינה, לפי השקפה זו, היא אחדות אורגנית טבעית והאדם הוא בעל-חיים מדיני במובן זה שלפי מהותו, הוא חלק בלתי-נפרד מחברה ולא פרט העשוי להתחבר וגם לא להתחבר אל זולתו; המדינה דומה יותר למשפחה שיש בה לאב, לאם ולילדים תפקידיהם הטבעיים; ונוכל אף להשוות את יחסו של האדם היחיד אל המדינה ליחס של היד אל הגוף. אין אנו יכולים להבחין בין שלומה וזכויותיה של היד לבין שלומו וזכויותיו של הגוף, כיוון שהיד היא יד רק עד כמה שהיא פועלת כיסוד בתוך אחדותו של הגוף; אף אין אנו צריכים לנסות להבחין את זכויותיו ואת שלומו של היחיד משלומה של המדינה, שכן שלומו הסופי של היחיד הוא שלומו של האורגניסם המדיני, שרק בתוכו יכול הוא להתפתח בשלמות. בהינתן השקפה זו על המדינה, יהיה זה חסר שחר לשאול מפני מה על האזרח לציית לסמכות האזרחית, כפי שאין כל טעם לשאול מפני מה על היד לציית להוראות הגוף; האמת היא שהפרט מממש את עצמו ומגיע לידי חירותו רק תוך כדי פעילותו בתוך המדינה. השקפה מעין זאת נרמזת לפעמים, אף כי אינה נקבעת במפורש, על ידי אפלטון ואריסטו.
המחשבה המדינית עוסקת בשלושה תחומים מרכזיים: ניתן להבחין בנושאים שונים המלווים את תחום המחשבה המדינית מאות בשנים: - פוליטיקה – החל מהמצרים והעבריים הקדמונים ועד ימינו ניסו הוגים להסביר ולהבין את התפתחות הפוליטיקה. כיום אנו רואים בפוליטיקה כפעילות שלטונית תוך או חוץ מדינית, שמטרתה לכוון את המדינה למימוש מטרותיה. אולם, בזמנים קדומים נתפסה פעילות זו כרצון האל או כצורך מיתולוגי. היוונים החלו לנקוט גישות שיטתיות ועם הזמן הציעו הוגים שונים גישות שונות לבחינת שאלות מדיניות ופוליטיות.
- תפיסת החירות – במחשבה המדינית יש לפחות שלושה מובנים לעניין החופש: הראשון הוא 'חופש הרצון' שמשמעותו כי על בני האדם להיות משוחררים מכבלים המונעים מהם לממש את רצונותיהם; השני הוא 'חופש כמימוש עצמי', שטוען כי יש להסיר מכשולים חיצוניים כגון: חוקים, צווים, מנהגים והגבלות, המונעים מהאדם לפעול כרצונו; והשלישי הוא 'חופש כשכלול עצמי', לפיו החופש הוא מצב בו המרכיבים הנחותים בנפש האדם (כגון: רגשות עיוורים ושרירות לב) כפופים לרמות הגבוהות שבה, ורק חוקים ואילוצים חברתיים יוכלו לעזור לפרט להדחיק את המרכיבים הנחותים למען הרחבת חירותו. הקשר בין העיסוק במחשבה המדינית לתפיסת החירות קשור בכך שכל אחת מתפיסות החירות הייתה קשורה בהשקפה מסוימת על טבע האדם, ואלה בתורן השפיעו על המתרחש בתחום הפוליטי.
- תפיסת המדינה כשותפות – הוגי המחשבה המדינית ניסו לברר את מהות היחסים בין האדם לקבוצה שבה הוא חי: מה יעדיה של השותפות? מה השפעתה על השותפים? כיצד נוצרת השותפות המדינית? בתוך כל עלו נושאים כיושר, צדק, הסכמה, סמכות וצידוקים להתקוממות ומרי אזרחי בשעת הצורך. בימי הביניים הצידוק לשותפות המדינית היה "כי כך נהוג", אולם צמיחת תורות האמנה החברתית הביאה את ההוגים לתפיסת עולם שונה לגבי החובה המדינית של הפרט. רעיון האזרחות במדינה העלה את חשיבות זכויותיהם וחובותיהם של האזרחים לשותפות, וגישות שונות העלו תפיסות שונות לגבי מעמד האזרח.
- סוגיית החוק – ניתן לציין שלושה תחומים שבהם הועלו סוגיות הנוגעות לחוק: הראשון, הגדרת החוק ומקורותיו. היו שהאמינו שמקורו של החוק בתבונה האנושית, היו שהתבססו על כתבי הקודש ואחרים האמינו שהחוק נובע מרצון השליט; השני, נוגע למשמעות החוק, לאופן שיש לפרש אותו; והשלישי עוסק באפשרויות הגלומות בחוק: האם זה גורם מרסן ומגביל או שמא זו השיטה להשיג הרמוניה בין בני האדם.
- הסמכות- מי מושל ומי צריך למשול – שתי שאלות אלה אמנם נשאלות יחדיו אך ניתן גם לפרקן. לשאלה "מי מושל?" התייחסה המחשבה המדינית בניסיונה לזהות את המושלים בפועל. אריסטו ואפלטון הבינו שלא תמיד יהיה זה השליט שימשול אלא הצבא, בעלי ההון, האריסטוקרטיה וכדומה. לשאלה "מי צריך למשול?" טענו ההוגים הקלאסיים כי יש להציב את הטובים ביותר, התבוניים, ואילו מסורות מאוחרות יותר טענו שלמושל לא צריכות להיות תכונות מיוחדות כלשהן, וכל אחד יכול לבצע תפקיד זה (דמוקרטיה). תחת סעיף זה אנו יכולים גם להכניס את השאלה כיצד ניתן לפקח על השליטים ולוודא שייקחו אחריות על מעשיהם? גם כאן ניתנו תשובות רבות, בהתאם לתקופה שבה חי ההוגה.
- אלימות ושימוש בכוח – הוגים רבים התייחסו לבעיות מוסריות, ומידת הכוח שיכולה המדינה להפעיל על הפרט או על החברה כולה. בתקופות קדומות הועלו שאלות בדבר הכוח שמפעיל האל על מאמיניו. סוקרטס טען שאסור לפגוע בשום אדם, ידיד או אויב. המחשבה המדינית מייחסת לנושא הצבא ולסיבות שלשמן יש להשתמש באלימות או בכוח.
|
