נורא נהנינו :-) הנה כאן.
ליאת טימור : והנה סיפור שתאהבו, זה מתחיל מחברות שהפכה לעסק. שתי נשים נפגשות במסיבה, בנקודת זמן מכריעה בחייהן, ומפה לשם הן מגלות שהן משלימות אחת. אחת נולדה עם מקדחה ביד. שנייה נטשה את עולם ההייטק. יחד נולד להם פתרון שמתאים להרבה מאוד נשים, סדנאות שיפוץ ותחזוקת הבית לנשים בלבד. שלום לרות פלמון, ומיכל יקל. ליאת טימור : אהלן בנות. רגע, הבגדים ככה אתם רוצים להגיד, זה הבגדים זה התלבושת? רות פלמון : נכון, זה בעצם חשיפה ראשונה של אוברלים של השיפוצניקיות. ליאת טימור : אויש, מעולה מעולה. אני מקווה שאתן מוכרות בקרוב, זה ממש לוהט ביותר. מיכל יקל : העבודה של המעצבת, רוזי כנען. ליאת טימור : מקסים. ממש ממש מקסים. אוקי, אז נפגשות במסיבה. מה אתם מגלות. רות, תתחילי את. רות פלמון : נפגשות במסיבה. קודם כל, חיבור אישי מדהים. לפני הכל, ככה התחברנו, ונעשינו חברות בנפש. למרות שאנחנו באות מעולמות שונים לחלוטין. מיכל כמו שאמרת נולדה עם מקדחה ביד בגיל 10 , כבר התחילה לפרק להורים שלה את הבית. גיל 12 קיבלה מקדחה פורמלית ביד, הם הבינו שאין להם ברירה. וכבר 25 שנה היא מתעסקת בנגרות, במסגרות, בנייה ושיפוצים. אני 180 מעלות ליאת טימור : את ממש לא. רות פלמון : לגמרי. אני אשת הייטק לבנבנה. ליאת טימור : כן. רות פלמון : אני עשיתי את המסלול הרגיל, של לימודים, עבודה בהייטק במשך 12 שנה. ליאת טימור : אז יש לכם איזה תפיסת עולם מאחורי זה? מיכל יקל : האמת שכן, בהחלט. אני חושבת מה שקרה, זה איזה שהיא הבשלה של המון תחומים ביחד של עיסוק, שהולידו את העניין הזה של הסדנאות. אחד, הבשלות של גיל ה 40- , לקראת 50 כבר. ההבנה שיש לנו מה לתת. יש לנו ביד המון מידע, גם בתחום של הבנייה עצמה, וגם בתחום של הנשיות. וגם בתפר של החיבור בינינו. ואיך לוקחים מקצוע או תחום שהוא עדיין כל כך נתפס כגברי, במדינה שלנו בעיקר, ונותנים הזדמנות לנשים להיחשף אליו, להיפתח אליו, להשתמש בעולם חדש, שעד היום באמת דיי סגור להם. ליאת טימור : למה אצלך זה היה פתוח כבר מגיל 10? מיכל יקל : אה... ליאת טימור : בזכות ההורים או בגלל ההורים? מיכל יקל : בזכות. בזכות פתיחות אמיתית של אימא שלי, אבי מת כשהייתי צעירה ליאת טימור : הנה ההסבר, הנה ההסבר. מיכל יקל : או עכשיו ליאת טימור : האבא מת לא היתה ברירה, אימא היתה צריכה מיכל יקל : היא קיבלה מקדחה. זה לפחות היה יותר קל. אכן. אבל כן, חלק מזה בהחלט נכון. יש איזה שהוא משהו, גדלתי בבית של נשים, אימא שלי, שתי אחיותיי, הכלבה. נשים, כולן נשים. ליאת טימור : אוקי. מיכל יקל : ונורא רציתי. היה לי את זה ככה מההתחלה, מגיל מאוד מאוד צעיר, חשמלאי, האיש מהפח הזבל, יואו. ליאת טימור : האיש מהאוטו זבל. יש!!! מיכל יקל : בדיוק. חלמתי להיות נהגת של משאית זבל. ליאת טימור : כן? מיכל יקל : בחייך, זה היה פנטזיה שלי. הייתי עומדת, רואה אותם מגיעים ואני אומרת, וואי, אני אני אני יכולה ליאת טימור : כשאני אהיה גדולה, חכו חכו. אז הנה את גדולה, ואתן מנחות סדנאות לנשים. רות, מה באג הכי גדול שלנו. מה הכי מרתיע נשים. רות פלמון : הפחד. ליאת טימור : שאת מצליחה. הפחד, הכל בראש. רות פלמון : אך ורק המחסום. הדברים האלה, נשים עושות היום הכל. מלהטיס מטוסי קרב, דרך ללמוד את הדברים הכי מסובכים, לנהל קריירה, לנהל בית, לנהל משפחה, במקום הזה, יש בו איזה שהוא מחסום שהוא מחסום כביכול לא אוויר, למרות שאין שום סיבה. ליאת טימור : אבל אני חושבת שמה שאתן הכי אומרות, זה שבעצם גם כאן כמו בכל תחום, הכוח הוא בידע. מיכל, תני לנו איזה המלצה לחוף ים? מיכל יקל : חוף הריף ביפו. ליאת טימור : אוי מקסים. מיכל יקל : חוף מגניב. מיוחד בערבוב אתני, ערבי יהודי, בלאגן. יפה. נורא נוח, חניה יש. ליאת טימור : בקיצור, חוף הריף ביפו. אני, אתם תעשו לי טובה ותדגמנו את האוברול האלה. מיכל יקל : תמיד רציתי להיות דוגמנית. ליאת טימור : הנה, בבקשה. זה הזמן. רות פלמון : אוברלים של השיפוצניקיות. ליאת טימור : אוי מקסים. תסתובבו רגע, אוי מהממות. איזה כייף שבאתם, תודה. רות פלמון : תודה רבה. |