מילים עוזרות בכל
קל יותר ליעץ ולהגיב מאשר ליצור. אני לוקח לעצמי 100 (ועוד 100 ועוד 100...)ימי חסד והתנסות בתחום שלא עברתי מעולם. נראה לאן שתיקח אותי המקלדת, הראש והלב...
\"כל מה שנחוץ לרשע הוא אנשים הגונים שלא עושים דבר\" אדמונד בורק
ההיפוך של אהבה אינו שנאה. זו האדישות
ההיפוך של חינוך אינו בורות. זו האדישות.
ההיפוך של הטוב אינו הרע. זו האדישות
(ואריאציה על אלי ויזל)
הבעיה של העולם היא שהאנשים האינטליגנטים מלאי ספיקות, בעוד שהטיפשים - מלאי בטחון (צ'רלס בוקובסקי)
פוסטים פופולאריים
-
חופש ושוויון ומה על האחווה? או אשמת השמאל
2/8/10 | 3861 צפיות
-
שני סיפורים אנטי דתיים
29/12/08 | 1135 צפיות
-
תרועת החיים
18/11/10 | 671 צפיות
-
זונה - עו"ד - רופא או רב ופוליטיקאי
1/3/18 | 791 צפיות
-
שני הרהורים על: איש ואשה, מוות, ותענוג. או: הדדיות או לא?
15/8/11 | 1283 צפיות
-
אומנות השירה ואומנות המנהיגות או: מילים ומנגינה
4/5/11 | 1156 צפיות
פוסטים אחרונים
- זונה - עו"ד - רופא או רב ופוליטיקאי 1/3/18
- וין דיזל וינון מגל 27/11/15
- הלכות 15/7/15
- לנשנש 7/6/15
- פטריוט הוא... 23/3/15
- שאלות מחסלות נחמות 15/3/15
חופש ושוויון ומה על האחווה? או אשמת השמאל
המהפכות המודרניות: המהפכה הצרפתית היא האמא של המהפכות המודרניות. היא שהטביעה שלושת היעדים המודרנים שלה: חופש, שוויון, אחווה. מהפכות חברתיות ששינו את פני העולם המודרני החלו בעיקר, אחרי המהפכה הצרפתית. המהפכה הצרפתית גם לימדה אותנו פרק בהנעת שינויים חברתיים ודפוס הפעולה של המהפכנים, את הישגיה האפשריים ואת סיבובי הפרסה שנעשים בשמה. המהפכה הצרפתית (כמו המהפכה הקומוניסטית, למשל) היא גל ששוטף את החברה המצפה לשינוי, מגיע לחוף המיוחל, אך אז הוא חוזר אל הים. בעוד הגל הימי אכן ניבלע בים בלי להשאיר חותם כלשהו, גל המהפכה, למרות שהוא חוזר על עקבותיו ומעלה כוחות אלימים ששוכחים את מטרות המהפכה – הרי הוא משאיר חותם לעתיד. הכוחות השמרנים עוברים טראומה כזו שכאשר הם חוזרים לבמת השלטון – הם נותנים דעתם לשינויים הנחוצים ולו רק כדי שלא תפרוץ מהפכה משסעת וחותכת – שוב. אלה הם כמה הרהורים היסטוריים עולמיים על המהפכה. המהפכה הציונית המודרנית: עכשיו בואו ונשיב את אור הזרקורים אל המהפכה הציונית. למרות שהיסוד המהפכני בה, נישכח (בגלל היותה עובדה ברורה לדור הצעיר, או בגלל כוחות דתיים ופוליטיים המעוניינים להשכיח זאת) הציונות הייתה מהפכה בנתיב היסטורי של היהודים. הציונות רצתה להיות לכוח המאחד את כל יהודי העולם כדי לשנות את מהלכה לקראת התנוונות, אך האורתודוכסים והמתבוללים חששו ממנה ונלחמו נגדה. הציונות המודרנית שחרטה באופן ברור ומיידי על דגלה את זכותו של העם היהודי למדינה בשטחי ארץ ישראל (מבלי להתייחס לגודל השטח), התקדמה על כמה בסיסים: מדיני (הרצל) שלא הניב תוצאות ממשיות פרט להצהרות עקרוניות בתחילת המאה ה20. מעשי (ויצמן, בן גוריון) שהצליח לקבוע עובדות התיישבותיות בשטח כהכנה לרגע האמת,ולאחר מכן המשיך את הציונות המדינית והצליח לנצל את התנאים ההסטוריים למימוש המטרות. סוציאליסטי מהפכני (בורוכוב ובן גוריון) שהניע את המעשה הציוני סביב דגל הצדק החברתי ומדינה שתגשים שוויון וחופש. רוב הציונים (אך לא כולם) נהו אחר הבסיס הזה וזה מודד להצלחתה על הזרמים האחרים. הציונות המעשית התחברה ברובה לציונות הסוציאליסטית בהבטיחה מהפכה חברתית נגד הקהילות היהודיות המתנוונות בעולם כולו (כשקהילות אסיה ואפריקה היו בשביל המהפכנים הללו משהו בלתי ידוע). את המהפכה הציונית עשו מפלגות רבות, אך, כאמור, ההצלחה שהביאה לכדור להתגלגל עד הקמת המדינה היתה של הציונות הסוציאליסטית והשואה. משיכת יהודים אלה לוותה בהבטחה לבנות מלכתחילה בישראל חברה צודקת ויפה: שוויונית וחופשית. מנהיגי הציונות הזו לא עסקו רק במאבקים חיצוניים להקמת מדינה יהודית אלא בפיתוח אידיאולוגי המחזק את קווי האופי של החברה היהודית כדוגמא וגאווה באיכותה. השמאל הסוציאליסטי התאים לתפיסה הזו מאד, במיוחד שהכוח המניע של הציונות אכן היו תנועות הנוער הסוציאליסטיות-ציוניות במרכז ומזרח אירופה. שני עקרונות המהפכה הציונית והעקרון השלישי: ככה התפתחה בשמאל הציוני אידיאולוגיה המבוססת על חופש שוויון. פרו' שלמה אבינרי במאמרו בעיתון הארץ בחודש יוני 2010 מגלה לנו איפה נכשל השמאל הציוני. הוא טוען שהשמאל הציוני התרכז סביב שני הדגלים שאכן תרמו לחוזקה של הציונות והמדינה בשנותיה הראשונות, אבל שכח את העיקרון השלישי: האחווה בין הציונים ושותפות הגורל. נושא האחווה המאחדת את הציונים סביב מרכזיותה של ישראל היהודית, והמאמץ לאחד את כל יהודי ישראל סביב הרעיון הציוני נותר מאחור משום המאבק הסזיפי של המנהיגות הציונית אחר רעיונות החופש והשוויון והעמדתם בראש החשיבות. פרו' אבינרי מנסח את מסקנותיו בצורה מבריקה, אך אני אתרכז בניסיון אחד של חיזוי. אם הציונות המעשית המחפשת את הצדק החברתי הייתה שמה את רעיון האחווה שבין כל הציונים בראש התורן, יתכן והיו מתרחשות שתי תופעות מבורכות:
אולי הדגל של אחווה בין היהודים יועלה, עתה, לראש התורן ושני הדגלים החברתיים ילוו אותו – אולי אז תוכל התנועה הציונית החברתית לעלות שוב לשלטון ולתקן את המשבר הציוני הפוער עכשיו תהום שמנהיגי הימין לא מנסים כלל לגשר עליה וללכד את כל היהודים סביב הרעיון הלאומי המדהים של היהודים. |
תגובות אחרונות
-
נסיכת החלונות
בתגובה על אהבה בלי מילים
-
נאוה פלד
בתגובה על וין דיזל וינון מגל
-
~בועז22~
בתגובה על הלכות
-
דודרובנר
בתגובה על חינוך לערכים (של ש"ס בלבד?)
-
טאקילה
בתגובה על מחרות לעבדות
-
אביבי32
בתגובה על שלום. חזרתי הביתה מכוכב אחר
תגובות (9)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
תקבלי שעור פרטי...
לא הבנתי את הסוף אבל לא נורא, אני ופוליטיקה... זה גם סוג של ניגוד ;)
אכן, אחווה יש בין ניגודים.
ואחווה לא אומרת הסכמה מלאה של כווווווולם (הסכמה של כווווולם זו דיקטטורה).
אחווה אומרת שהשמאל חוטא בזה שהוא "לא מדבר אל אלה שלא מקבלים את הנחות הבסיס שלו.
נראה לי שכדי שבאמת תהיה אחווה אי אפשר לטעון שהשמאל יחזיק יותר זמן בשלטון, כי אחווה מתרחשת בין ניגודים - ימין או שמאל, לא ניתן לנחש (למרות שכמובן אני מבינה ומזדהה עם הרציונל שזה יהיה השמאל..).
יפה.
אני מקבל את התיקונים שלך ולא ברור לי אם אני מדייק לגבי מה שכתב אבינרי כי בינתיים עבר חודש חודשיים מאז שכתב.
לגבי האחווה היום - צריך להניף דגל של אחווה ציוני-יהודי, לפחות כצעד ראשון לפני האחווה המעמדית......
מעניין הכיוון שאתה נותן להבדלים בין הסוציאליזם הציוני לרביזיוניסטים במובן של פראגמטיזם.
הפראגמטיזם הסוציאליסטי התבטא במתן פרשנויות אידיאולוגיות גמישות למציאות המשתנה כשלא שוכחים את המטרה (הפראגמטית) העליונה: מדינה ריבונית כדי להציל את יהודי הגולה.
האחווה של המהפכה הצרפתית אינה כללית היא בין העמים היא לא כוללת את האצולה אין אחווה בין העם למלך והאצולה.
אבינרי מתעלם שסוציאליסט לא יכול להשיג אחווה עם תומכי כלכלה ליברלית אלא רק בתחום הלאומי וגם בזה אנו רואים שהרביזיוניסטים ותנועת הפועלים היו שונות בדרך ובאמצעים.
רוב הציבור תמך בפרגמטיזם ולכן תמך במפלגות הפועלים לא בהכרח מהסכמה לסוציאליזם.
מה שנכון שכאשר כיום יש הסכמה רחבה שהפתרון הוא ישות פלסטינית לצד ישראל כאשר מבחינים רק במה תהיה צורת הישות הפלסטינית. ררוי להעביר את הדגש מהנושא הלאומי לנושא החברתי.
אני בטוח שברגע שמחנות מסוימים ינטשו את דרך השחצנות ומדי פעם יעלו על דרך הביקורת העצמית (שכדי ללכת עליה נדרש אומץ רב כשל ההולכים על שדה מוקשים: אז כן נוכל לחזות במהפכה החדשה שתחזק את האחווה, ללא השלכה של האשמות על הזולת.
חברות מפותחות (כמו בזמן של צרציל או וושינגטון) יודעות לעמוד מול הראי, לדרוש מעצמן השקעת מאמץ ולקיחת אחריות עצמית.
אין נס בלי התחלה כזו.
אבחנה מדויקת יוסי. ללא הצלע השלישית, האחווה אין בסיס ללאומיות, משמע אין בסיס לדמוקרטיה, משמע סופה של האומה. ללא סולידריות במסע, אין דבק שיחבר בין הפרטים במדינה, אגב מאותה אחווה, אותה סולידריות נוצר האיזון בין חירות הפרט לבין השוויון והצדק בן מבחינה כלכלית והן מבחינה חברתית בכלל. השאלה הגדולה האם העם בישראל ומנהיגיו יצליחו ליצור מהפכה חדשה שתביא לאותה סולידריות לחיות מחדש. לי באופן אישי התחושות עמומות ואפילו רעות.