אני נעה על ציר זמן ללא מחוגים וכל מה שאני מרגישה זה את המגע שלי עם הקרקע היציבה בכל צעד
יש לי עכשיו נקודות מבט חדשות אני מזכירה לעצמי ומעיפה מבט דווקא אל זו שמסנוורת אותי עד עיוורון ואותה אותה אני מעריצה אליה אני כמהה והיא מחייכת אותי
אני מנהלת שיחות שבין השורות עם עצמי ועדיין אתה נוכח ברובן
משונה אני חושבת לעצמי איך חיים עם הכאב הדק והכמעט בלתי נראה לעין הזה של השלמה
אני תוהה ביני לבין עצמי אם זו האהבה המדוברת זו החסרת שיפוטיות זו ללא תנאי או ההפך בדיוק ומשחררת אותה ברגע של צליל שנכנס בי ומזכיר לי שלמרות או בגלל אני ממש לא כועסת אני רק מתגעגעת רק כואבת את חסרונך
|