זה התחיל כשעמדתי בתור למכולת בפלורנטין. שמעתי קול של בננה שנמעכת. הנחתי את הפריגת תפוזים ויצאתי החוצה לחפש עננים לבנים. הייתה לי הרגשה מה זו מוזרה, שכאילו כבר הייתי פעם בסיטואציה הזאת. אז צבטתי את עצמי. לאחר מספר דקות, צעקות הכאב החלו למשוך תשומת לב.

פתאום אני מוצא את עצמי מוקף בשוטרים מתולתלים שצועקים לי באוזן "אתה עצור", אז התקשרתי למורין, העכבר שלי, שייבוא לשחרר אותי בערבות כמו בפעם הקודמת שניסיתי להתעורר מחלום. בדרך הביתה כבר היה לי ממש מוזר. מורין לא דיבר כי הוא היה שבוז מזה שאני מכניס אותו לחובות, אז התחלתי לספור מטאפורות כמו גנב בלילה קפוא כקרח מרוסק.

פתאום הבזק. צעקתי למורין שיעצור בצד הכביש. מורין עצר את החיפושית הצהובה באופן ביטחותי, כמו שהוא אוהב, ואני קפצתי החוצה ונעמדתי במרכז הכביש החשוך. הבטתי לשמיים והעולם היה כל כך שקט עד שהרגשתי שמשהו גדול עומד לקרות.

התרגשתי. אור קטן החל להאיר. מורין הצביע לי על הבטן והחל לגרגר מפחד. הבטתי לעבר הבטן וראיתי ניצוץ. הרגשתי חום נעים מתפשט לאורך ולרוחב הבטן, ולאט לאט חשתי שכל הגוף שלי הופך קל ובוהק. ריחוף קל. זוהר הצפון קורא לי ואני הולך וקרב אליו. זה לא חלום. התחיל לי ניצוץ.