נראה לי שאצלי וגם אצל אחרים ההיגיון מתחיל לחלחל חזרה. אחרי שנות ימניות בהם היינו "מאוכזבים" מהפלסטינים, שוכנענו ש"אין עם מי לדבר", כעסנו על תקיפותם ושנאת החינם שלהם, אני מתחיל להבין שהאשם לא רק אצלהם.

בוא נגיד שאף פעם ממש לא הצטרפתי למחנה הימין, אבל הדרתי את רגלי מהשמאל. הייתי מ"מאוכזבי השמאל", או "מאוכזבי השלום". כנראה שרוב השמאלנים חשבו כמוני והתוצאה היא ממשלת ביבי.

אז אנחנו צודקים (נגיד), האם זה אומר שאנחנו לא צריכים להיות חכמים?

אנו כופים את הזהות הפלסטינית על ערביי-ישראל. הפכנו אותם מערביי-ישראל לפלסטינים שחיים פה. אנחנו עושים את כל השגיאות בלאפשר להם לחיות פה חיים נורמלים, לעבוד ולהתפרנס, ולהשתלב בחברה. הקרע כה עמוק עד כי "ערבי" זה קללה אפילו בשביל הערבים. הדור הצעיר שלהם כבר לא דובר עברית וההתאגדויות הפוליטיות, דתיות וחברתיות שלהם לא קשורות כלל למדינה או לרצון להשתלב בה (ובהרבה מקרים ממש להיפך - קריאות שהיד וכד').

על כל זה אנחנו אחראים ואל לנו להלין על התוצאה!

בקשר לפלסטין: יש לנו הזדמנות נדירה וקוראים לה מחמוד עבאס. הבן-אדם באמת רוצה שלום ומספיק להסתתר אחרי תירוצים.

כדאי שביבי יתעלה מעל המדיניות של לא-לעשות-כלום-ולהמשיך-להשאר-תקועים-באותו-מצב וינצל את ההזדמנות להגיע להסכם עם פלסטיני השטחים, שיותירו את הגדה והחמאס מבולבלים ואת תושבי הגדה מקנאים בשלום של אחיהם.

אני עדיין אופטימי - אוטוטו יבוא משבר קואליציוני (הלוואי!), תהיה ממשלת אחדות והשלום יבוא. עוד תראו...