סבתא מגיעה לה לחלומות לעיתים כל כך רחוקות בשנים האחרונות והיא כל כך מתגעגעת. סבתא הייתה מביאה לה נחמה גם בבשורות הרעות, זורחת לה מעל גלי השיער כמו כוכב הצפון ומראה לה את הדרך, לטוב ולרע.  סבתא מסמנת לה את הדרך לאהבות הקשות. הלילה היא אמרה לה ללבוש לבן.

לא קל לקבל אהבה אם קוראים לך זלדה וגדלת על זהירות, כובד ראש ואימת מלחמה. היא מרגישה כמו שיבוט. גוף שגודל במעבדה וכמו הגולם, יצקו לתוכו את סבתא וחתמו אותה בפנים עם שני פקקי שעם גדולים. קשה לעוף ככה, בשניים.

כשזלדה שמעה בפעם הראשונה על נפתלי של סבתא, היא לא ישנה לילות שלמים. מתהפכת בין שמים לארץ, בין קבס להתעלות. סבתא אהבה את נפתלי אהבה שורפת. הוא היה האפרוח הכהה בחבורת צחורי הפלומה שקרקרו סביבה. גבוה כל כך, מתבקע ונולד מחדש בכל יום מול עיניה. הוא היה כותב לה שירים. היא הייתה נשכבת לנמנם על השורות הרכות וטועמת מין הניקוד משל היה דובדבנים. הם היו אמורים להיות לתמיד.

המלחמה שלחה את כל הכפר למחנה עבודה. שיכונים עמומים וצבעם חליטה ישנה. הבתים ריקים והחלונות ערומים. כל קבוצת בתים התגודדה מסביב לחצר פנימית ובכל חצר עץ אחר. בחצר שלהם היה עץ דובדבן עצום בגודלו, עתיר ענפים וכולו הבטחה אביבית מתחת לשלג שהקפיא את ענפיו עד שנראה מוכה שיגרון.

הרעב לא איחר להגיע והאוכל זעום , חום ותפל. חודשים שאיש מהם לא טעם מתיקות. הם אוכלים קליפות עבשות וכרוב סמרטוטי ועיניהם חומקות מהצלחות הסדוקות לענפי הדובדבן. לעצים לא משנה מלחמה, לא משנים אנשים. האביב יגיע. אם לא אליהם, ודאי אל העץ. הדובדבן מתוק ואדום וחופשי.

נפתלי לא מדבר כבר שלושה שבועות. אין די אוכל כדי לנחם בו את גופו הארוך. הוא יושב ובוהה בעץ הגדול. הוא מכיר בו כל קפל, חריץ וענף. הוא מחכה לו. הוא רואה את השלג מטפטף מענפיו ויודע שקרבה השעה. אצבעותיו הארוכות והדקות ממוללות עלה חדש וירוק ושפתיו החיוורות ממוללות תפילה עתיקה. הוא רעב. הוא קמל ובמקום הזה כבר אין שירה. סבתא מתהפכת על מיטת הזרדים והמילים של נפתלי לא מרדדות יותר את גבשושיות יצועה.

החצר נמלאה אור. האביב הגיע והרעד חמק מעצמותיהם. העץ נמלא ציציות ירוקות ועיניהם נישאו אליו בציפייה. מעל ראשי כולם נישא ראשו של נפתלי כמו מגדלור של מחסור. הוא נשאר לשמור על העץ גם אחרי שכולם הלכו. סבתא זלדה הייתה הולכת אליו. מלטפת. לוחשת. מבקשת להבקיע לה דרך חזרה אל בין שורותיו. אבל נפתלי שותק ואצבעותיו השקופות נחות על בטנו הנפוחה.

וביום ההוא, העץ נמלא עונג והוציא לעולם פריחת דובדבן ענוגה. פרחי הדובדבן מתוקים שריחם מבשם את בושת המקום. נפשו של נפתלי פקעה. בפסיעות ארוכות ורכות הוא מתקרב אל העץ. ידיו הארוכות והגרומות נשלחות אל העץ שאהבה נפשו. כמו עכביש פרוק רגליים, אפור ועדין אברים הוא מטפס על העץ ומתחיל לאכול את הניצה הבתולית. המתוקה.

נפתלי אוכל לאט , בשתיקה ובטנו מתמלאת ותופחת. חולצתו נפערת. איש לא מפריע. איש לא חומד. כולם סובבים את העץ של נפתלי, מודאגים ושותקים. כבר שעות שנפתלי אוכל. ביטנו עצומה וגדולה והעץ כמעט כבר ערום. אצבעותיו כרוכות עד לובן פרקים מסביב לענפים הדקים ומשקלו כבר כבד לו מנשוא.

סבתא זלדה מסתכלת מין החלון מרותקת עיניים. כמו בחלום, ניתק נפתלי מהעץ שלא יכול היה להשיב את לחיצת ידו וצונח. צונח. צונח אל העפר הקשה. הוא נחבט כמו ענף יבש ובטנו מתבקעת ומתוכה, כמו חג, פורצת ניצת הדובדבן ומכסה אותו בחיבה לבנה. סבתא צועקת בדממה נוראית. המראה מלא הוד ומבחיל ומה יותר ומה פחות היא לא מצליחה לדעת. ככה סבתא סיפרה רגע לפני שהלכה והשאירה בה את ניצוץ האימה.

זלדה תלבש לבן היום. היא תאכל דובדבנים היום והוא יבוא. גבוה ודק. והיא תהיה העץ שלו, השורשים והוא לא ידע רעב לעולם.