כותרות TheMarker >
    ';

    מותרת לאדם

    למרות ואולי בזכות הכיסוי החיצוני זה בלוג הכי אמיתי שיש. על החיפוש, על הכמיהה, על מציאת המפתח למסתרי הלב. זאת אני: חצי חיים חייתי בשאול אירחתי להדס לחברה, השעמום הרג אותי אז החלטתי לעלות למעלה אליכם החיים.

    לוייה בשחור לבן

    14 תגובות   יום שלישי, 3/8/10, 20:10

    אבא של ... נפטר. ההלוויה מחר בשעה 19:00.

    הודעה שנשלחה אלי אתמול בצהריים. לכאורה בנאלית, רשמית.

    ובמנהרת זמן חזרתי ביעף  17 שנים אחורה.

    אז לא היו ניידים, בטח שלא הודעות SMS.

    היה רק טלפון ציבורי שבאצבעות רועדות חייגתי אליה וביקשתי ממנה לבוא.

    כי הדבר הכי יקר ואהוב בחיי עזב אותי.

    לתמיד.

    ואותו חור בבטן מדמם מאז. לפעמים פחות, לפעמים יותר.

    השנים עושות את שלהם.

    במקרה שלי חיים שלמים של אבל מתמשך.

    החיים נעצרו, קפאו עם אותה נשימה אחרונה שלו.

    וכל התהליך שאני עוברת בחודש האחרון מתחבר לי לאותה הודעה מאתמול.

    ראיתי אותה מרחוק, בקושי הולכת, נשענת על בן הזוג.

    חסרת רוח חיים, חיוורת בחום הלוהט, חסרת מודעות לסביבה.

    ניגשתי לחבק אותה, והיבבה שפרצה מגרוני הפתיעה קודם כל אותי.

    אני זאת שלא בוכה מכלום. כבר אז בלווייה הייתי אשת לוט.

    פסל קפוא עטוי משקפי שמש, חסרת יכולת להרגיש.

    ילדה בת 17 שקפאה בעודה בחיים.

    פסל ארקטי שכלום לא חדר בעדו, אף אחד לא ניתץ אותו.

    בלי חיי אהבה, בלי חיי משפחה, בלי חיים נקודה.

    תקופת חיים שלמה שלא זזה, מחוגי השעון נעצרו.

    כאילו אני זאת שמתה ולא הוא.

    ואחרי היללה באו דמעות חמות ומלוחות,

    ולא הייתי מסוגלת להיכנס פנימה להקשיב להספדים,

    הסתובבתי כסהרורית בין מאות האנשים שהקיפו אותי,

    חלק בוכים באמת, חלק מראים נוכחות סמלית, הכול מהכול.

    ולא מצאתי את הכוחות להמשיך לבית הקברות.

    אז הלכתי.

    יודעת מה מחכה לה.

    החור שבבטן שלעולם לא ירפא.

    הזמן לא מרפא, רק מסמם ומקהה את הכאב העצום הזה.

    הגעגוע התמידי שאין לו מזור ואין לו תחליף.

    והחיים שממשיכים כי ככה אנחנו בנויים, להישרדות.

    לספוג ולהמשיך הלאה ולקוות לרגעים קטנים של הפוגה,

    מהיסורים, רגשות האשמה, הכמיהה הבלתי נשלטת, הלילות הלבנים

    הלכתי אך השארתי שם חלק ממני.

    אותו חלק בשחור לבן מהעבר שלי,

    חלק שקצת קינא בה על האהבה והתמיכה שהקיפה אותה,

    חלק שרצה לתמוך בה יותר אך ידע שאין לו כוחות כרגע.

    חלק שעדיין לא התפייס איתי מכל הלב.

    חלק שעדיין זוכר יותר מדי.

    ולא יודע מנוח.

    דרג את התוכן:

      תגובות (14)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        11/8/10 22:29:

      צטט: tal_riv 2010-08-11 20:42:11

      ראיתי את זה קורה לאנשים קרובים אלי. שמחת החיים נעלמת, ולעולם אינה חוזרת לכשהיתה קודם לכן. עצוב.

       

      וזאת שמחת חיים שלא חוזרת במלואה אף פעם. אי אפשר שתחזור אחרי שחווים אובדן ומוות של אדם קרוב, בכל גיל. בורכת שראית מהצד.

        11/8/10 20:42:
      ראיתי את זה קורה לאנשים קרובים אלי. שמחת החיים נעלמת, ולעולם אינה חוזרת לכשהיתה קודם לכן. עצוב.
        7/8/10 14:01:

      צטט: מיכאלה 2010-08-06 13:28:59

      כתבת את הנושא הקשה הזה חד וחזק. יש פה, בפוסט הזה המון המון.
      תודה, שירלי

       

      הייתי רוצה להגיד בבקשה, אבל לא אחד הפוסטים שמרגישה גאווה גדולה בהם. אבל תודה על הביקור.

        7/8/10 13:59:

      צטט: כבודו 2010-08-07 09:37:39

      אולי זאת הסיבה שהחור בנשמה שלך נשאר פעור גם אחרי כל כך הרבה שנים: "חלק שקצת קינא בה על האהבה והתמיכה שהקיפה אותה." נשמע ש(מבחינה רגשית לפחות) היית לבד עם האובדן בגיל שבע-עשרה. אני טועה?

       

      ברור שאתה לא טועה. זה אפילו לא מסתתר בין השורות.נבוך

        7/8/10 09:37:
      אולי זאת הסיבה שהחור בנשמה שלך נשאר פעור גם אחרי כל כך הרבה שנים: "חלק שקצת קינא בה על האהבה והתמיכה שהקיפה אותה." נשמע ש(מבחינה רגשית לפחות) היית לבד עם האובדן בגיל שבע-עשרה. אני טועה?
        6/8/10 13:28:
      כתבת את הנושא הקשה הזה חד וחזק. יש פה, בפוסט הזה המון המון.
      תודה, שירלי
        5/8/10 18:19:

      צטט: קציר משה 2010-08-03 23:25:29

      לא פשוט להתמודד עם המוות.

       

      הוא בא "צפוי כל כך לפתע"

      ואנחנו פעורי פה .

       

      לא קל להתמודד עם המוות.

      של אחרים ,

      שלנו

       

      במעבר הזה בין הגילגולים

      אין יודע מאין בא ולאן הוא הולך

      רק הרבנים שרים זאת הרמוני

      כאילו יודעים את התשובות

       

      אל תפחדי להסתכל לו בעניים

      אין דרך אחרת להמשיך ולצעוד

       

      משה.

       

      תודה משה. תגובה חזקה.

        5/8/10 18:19:

      צטט: פרספונה. 2010-08-04 00:38:37

      קפאת בת שבע עשרה ונראה שהיום את חזקה מספיק בכדי לאפשר לשלגים להנמס,
      לאפשר לשלדים לצאת.
      }{

       

      פרספונה יקרה, צריך יותר מרק חוזק לתת לעצמך להינמס יחד עם הגוף. נשיקה

        5/8/10 18:18:

      צטט: זאב_בודד 2010-08-04 00:33:31

      "הזמן לא מרפא, רק מסמם ומקהה את הכאב העצום הזה".
      מי שאמר שהזמן מרפא לא חווה כאב בחייו... לא פשוט להתמודד עם אובדן... הוא משאיר הרבה חסכים בחיים של אלה שנשארו... תהיי חזקה, בסופו של דבר... בשלב מסויים צריך להשלים עם זה.

       

      אני תמיד חזקה. והשלמתי עם זה. מה לעשות, אבל יש רגעים שבא משהו ומחזיר לשם.מי שחווה את זה מבין על מה אני מדברת.

        4/8/10 00:38:
      קפאת בת שבע עשרה ונראה שהיום את חזקה מספיק בכדי לאפשר לשלגים להנמס,
      לאפשר לשלדים לצאת.
      }{
        4/8/10 00:33:
      "הזמן לא מרפא, רק מסמם ומקהה את הכאב העצום הזה".
      מי שאמר שהזמן מרפא לא חווה כאב בחייו... לא פשוט להתמודד עם אובדן... הוא משאיר הרבה חסכים בחיים של אלה שנשארו... תהיי חזקה, בסופו של דבר... בשלב מסויים צריך להשלים עם זה.
        3/8/10 23:25:

      לא פשוט להתמודד עם המוות.

       

      הוא בא "צפוי כל כך לפתע"

      ואנחנו פעורי פה .

       

      לא קל להתמודד עם המוות.

      של אחרים ,

      שלנו

       

      במעבר הזה בין הגילגולים

      אין יודע מאין בא ולאן הוא הולך

      רק הרבנים שרים זאת הרמוני

      כאילו יודעים את התשובות

       

      אל תפחדי להסתכל לו בעניים

      אין דרך אחרת להמשיך ולצעוד

       

      משה.

        3/8/10 22:13:

      צטט: Prettyeyes 2010-08-03 20:51:01

      החור הזה שנפער, מפחיד אותי. לשמחתי טרם התמודדתי איתו, אבל חוששת ממנו יום יום. מחפשת דרך לעצור את השעון.

       

      מה אגיד לך? בורכת שהחור עדיין לא נפער ומאחלת לך באמת מכל הלב שלא תזכי לפגוש אותו, או לפחות במינון הכי נמוך שניתן. לי הוא עצר את החיים לתקופת חיים שנדמית לעתים כנצח. להתבגר מוקדם מדי אף פעם לא כייף גדול.

        3/8/10 20:51:
      החור הזה שנפער, מפחיד אותי. לשמחתי טרם התמודדתי איתו, אבל חוששת ממנו יום יום. מחפשת דרך לעצור את השעון.

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      ela34
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין