האימפריה הרומית
כאמור, האימפריה הנוצרית חולקה לשני מעצמות: הביזאנטית (שבה עסקנו בפרק הקודם) וזאת הרומית, הכוללת בעיקר את שטחי אירופה. אלא, שבאירופה "נדידת העמים" ופלישות השבטים הברברים מנעו משלטון יציב באזור. לאורך המאה החמישית החלו השבטים להקים ממלכות עצמאיות או סמי-עצמאיות בתחומי האימפריה הרומית. בין המאה החמישית למאה השמינית, נוצרה תשתית פוליטית וחברתי חדשה: השבטים האוסטרוגותים באיטליה, הויזיגותים בספרד, הפרנקים והבורגנדים בגאליה ובמערב גרמניה והסקסונים באנגליה פוררו לחלוטין את כל סדרי השלטון הרומי, ופינו מקום לשלטון בנוסח הגרמאני שלא הצליח לכונן מערכת שלטונית בת קיימא או מערכת חוק, משפט וסדר. בהנהגת כלוביס הראשון, מייסד השושלת המרובינגית, השתלטו הפרנקים על שטחי צרפת עד סוף המאה השישית. מתחילת המאה השביעית, ירשו אותם הקרולינגים שהרחיבו את שטחי שלטונם גם לצפון איטליה ומזרחה לכיוון גרמניה ומרכז אירופה. איטליה התפוררה לשורה של ממלכות נפרדות (החל משנת 450 לערך) וספרד, המזרח התיכון, צפון אפריקה וסיצילה נכבשו ע"י המוסלמים, החל מהמאה השביעית.
הנצרות חדרה לאירופה באמצעות מיסיונרים ונזירות: הבנדיקטינים תוארם של נזירים ונזירות בכנסייה הקתולית הנמנים עם המסדר על שם בנדיקטוס מנורסיה, שהוקם בשנת 529 בקירוב במונטה קסינו (איטליה). הנזירות כפי שבנדיקטוס בונה אותה היא נזירות קהילתית החיה בשיתוף ושמה דגש על תפילה ועבודה, וביניהם שימור המורשת האינטלקטואלית הקיימת על ידי העתקת כתבי יד. בנדיקטוס מנורסיה (550-480) מייסד הנזירות הבנדיקטינית היה בן למשפחה מכובדת, ובעקבות תהליך פנימי נטש הכול והתבודד במערה, על מנת להקדיש את חייו לאל ולעזוב את החיים החומריים. אט אט החל שמעו להסתובב, והתקבצו סביבו אנשים. עם הקמת המנזר במונטה קסינו חיבר בנדיקטוס תקנון נזירות (בלטינית רגוּלה) מאוד תכליתי, החלטי ומפורט העוסק בחיי המנזר כקהילה וגם בחיי הנזיר עצמו, תקנון שהפך למשמעותי ביותר במערב. בבסיס הרגולה הבנדיקטינית עומדים 4 נדרים: פרישות, עוני, צייתנות, ויציבות. בהמשך בנדיקטוס מאניאן ביצע רפורמה בעולם הנזירות ובחר בתקנון של בנדיקטוס כתקנון הבלעדי באירופה, והנזירות הבנדיקטינית הופכת לנזירות הבלעדית באירופה, כל מנזר שהוקם מעתה חייב היה לחיות על פי הרגולה הבנדיקטינית.
במאות ה- 8-11 הפכה אירלנד למרכז נוצרי אדיר. המנזרים היו פתוחים לכולם ובשל הריחוק והבידוד הם נשתמרו. סביב הנזירים נשתמרה גם גחלת התרבות שהגיעה לאירלנד מכל קצוות האימפריה.
 "הצלב הקלטי" אשר מאות דוגמאות ממנו פזורות ברחבי אירלנד הינו הישג אמנותי של אותה התקופה. מדובר בצלב גבוה עשוי אבן, אשר ארבע מצלעותיו מוקפות בעיגול. הצלב מקושט לכל גובהו ולאורכו בעיטורים חלקים בעלי אופי קישוטי בלבד, וחלקם בעלי משמעות דתית. הצלב שימש כסימון למקום כינוסים דתיים או כסימן לגבות בין ממלכות שונות. The book of Kells כתב יד מאויר, כתוב לטינית, הכולל את ארבעת ספרי הבשורה עם טקסטים מקדימים וטבלאות. הספר נוצר ע"י הנזירים הקלטים בשנת 800 לספירה או מעט לפני. הוא נחשב לאחד מיצירות הפאר של התקופה. העיטורים והאיורים משלבים בתוכים איקונוגרפיה נוצרית מסורתית עם מוטיבים מעורבים של אמנות מקומית (בעיקר סקסונית). דמויות של בני אדם, בעלי חיים וחיות אגדיות בתוך מארג קלטי ודפוסי תשזורת בצבעים מרהיבים מפיחים רוח חיים בדפי כתב היד. כתב היד כולל 340 דפים שהתגלו בארבעה כרכים. איכות הקלף גבוהה מאוד. הקישוטים בעשרה מהעמודים הכוללים איורים ודפי טקסט הם גולת הכותרת של היצירה. במחקר האקדמי, מניחים כי מדובר בשלושה סופרים שונים שעבדו על הספר.
"Book of Durrow" הינו הישג נוסף. זהו הספר הראשון שעמודיו הינם "עמודי שטיח", דהיינו מכוסים בכל שטחם בצבע ובציורים ודוגמאות. הספר נכתב בשנת 675 לספירה. ספר זה הינו מלאכת מופת של כתיבה דתית, והוא כולל קליגרפיה מרשימה וציורים מרהיבים. הספר נמצא עד היום בתצוגה לקהל בטריניטי קולג' (דבלין) בעיר דבלין באירלנד. עבודתם זו של הנזירים לא הייתה בעלת ערך אומנותי גרידא. על אף שרוב הטקסטים שהועתקו היו בשפה הלטינית, הנזירים כתבו אף טקסטים בשפה הגאלית (כדוגמה ספר הטאין), ותיעדו את מאורעות התקופה. בדרך זו (שכוונתה הייתה, כפי הנראה, מיסיונרית), שמרו הנזירים על השפה והתרבות הגאלית, בזמן ששפות ותרבויות מקבילות באנגליה ובסקוטלנד נכחדו. מימין - איור מתוך הספר, משמאל - ציור הכריכה
בשנת 795 הגיעו ראשוני הוויקינגים אל חופי אירלנד. משנה זו ואילך היו ערי החוף של אירלנד מטרה לפשיטות ספורות, עד שבשנת 832 המנהיג הוויקינגי תורגסט מתחיל את כיבוש האי כולו שהוא משמיד את המנזרים לאורך נתיב תנועתו.
המדינה הקרולינגית בשנת 800 הקים קרל הגדול את המדינה הקרולינגית והכריז על עצמו כקיסר האיפריה הרומית הקדושה (קדושה בגלל שהיא נוצרית). השליט הנוצרי הראשון באירופה. הוא ראה עצמו כממשיך הקיסרות הרומית שהתמוטטה ע"י הברברים. בירתו הייתה אָכֶן שבגרמניה. הכנסיה שלו קיימת שם עד היום.
כתבי היד מהתקופה הקרולינגית שרדו בעיקר כתבי יד מאוירים. החשובים שבהם הם ספרי הבשורה המעטרים מספר מועט יחסית של עמודים שלמים. אלו כוללים לעיתים קרובות דיוקנאות מטיף.
 מתי הקדוש מתוך כתב יד, 800 לערך, צויר כנראה באקס-לה-שאפל תיאור של האוונגליסט בעת שהוא כותב את הבשורה שלו. בספרים היוונים והרומיים נהגו להביא את תמונת המחבר בדף הראשון, תמונה זו היא קרוב לוודאי העתק נאמן לסוג זה של דיוקנים. האופן שבו עוטה הקדוש את הטוגה שלו לפי מיטב האופנה הקלאסית והאופן שבו מעוצב ראשו בגוונים רבים של אור וצבע מעידים, שהאמן מימי הביניים עשה כל מאמץ להפיק ציור מדוייק ונאות של דוגמה נערצת.
 מתי הקדוש מתוך כתב יד, 830 לספירה, צויר כנראה בריימס בהשוואה בין התמונות נתבונן במנח הידיים, בשתי התמונות היד השמאלית מחזיקה קסת ונשענת על העמוד בעוד היד הימנית מחזיקה בעט, במנח הרגליים ואפילו קפלי הלבוש סביב הברכיים. אבל בעוד שהאמן של הראשון עשה כמיטב יכולתו להעתיק את המקור בנאמנות, האמן השני התכוון לאינטרפרטאציה שונה. אולי לא רצה לתאר את השליח ככל מלומד זקן ומכובד היושב לו בשלווה בחדר עבודתו. לכן בתיאורו כשעיניו פקוחות לרווחה ובולטות וידיו עצומות בגודלן. הוא שיווה לו הבעה של התרכזות מתוכה.
תמונות נרטיב שכיחות יותר בתיאורים של הברית הישנה
 ספר התהילים של אוטרכט
פיסול
 אמירתו של האפיפיור גריגוריוס הגדול ש"הציור יכול לעשות למען הבורים, מה שעושים הכתובים ליודעי קרוא" זוכה לבהירות לא רק באיורים המצוירים אלא גם ביצירות פיסול, כגון דלת הארד שהוזמנה בשביל הכנסיה הגרמנית של הילדסהיים קרוב לשנת 1000.
באחת הספינים נראה אלוהים הפונה לאדם ולחווה לאחר שחטאו. אין בתבליט זה דבר שאינו שייך ישירות לסיפור, אך התרכזות זו בדברים הנוגעים לעניין גורמת, שהדמויות יבלטו עוד ביתר בהירות על הרקע הפשוט, ואנו יכולים לקרוא ממש מלה במלה את מה שמביעות תנועותיהם: האל מצביע על אדם, אדם על חווה, וחווה על הנחש שעל הארץ. הטלת האשמה על הזולת ומקור הרע מבוטאים ברוח ובבהירות רבה, שאנו שוכחים לרגע שהפרופורציות של הדמויות אולי אינן מדוייקות ושגופיהם של אדם וחווה אינם יפים לפי מושגינו.
מסע הצלב הראשון מסע הצלב הראשון שנערך בין השנים 1096-1099 הציב לעצמו כמטרה לכבוש את ארץ ישראל ולגאול את כנסיית הקבר מהכיבוש המוסלמי. כתוצאה ממסע הצלב הראשון הוקמה ממלכת ירושלים
כנסיית הקבר הכנסייה ממוקמת במקום הנחשב עפ"י המסורת הנוצרית כאתר צליבתו, קבורתו ותחייתו של ישו, גבעת הגולגלתא: "וַיְהִי כַּאֲשֶר בָּאוּ אֶל הַמָקוֹם הַנִקְרָא גָלְגֹתָא, וַיִצְלְבוּ אֹתוֹ שָם" (הבשורה עפ"י לוקאס, פרק כ"ג , 33). מאז המאה הרביעית לספירה משמשת הכנסייה כמוקד עלייה לרגל לצליינים מכל רחבי העולם. בשנת 1099 כבשו הצלבנים את ירושלים ושיפצו ופיארו את הכנסייה. הצלבנים ויתרו על הבזיליקה הגדולה ושינו את כיוון הכניסה: במקום להכנס ממזרח החלו המבקרים להשתמש בכניסה חדשה מדרום, דרך חצר חיצונית. משמאל לפתח הכניסה הוקם מגדל פעמונים (ששרד רק בחלקו התחתון) ואילו מימין נבנו מדרגות אל הגולגלתא. כאשר כבש צלאח-א-דין את הכנסייה בשנת 1187 החליט להותירה על כנה במטרה למנוע פריצה של מסעי צלב נוספים.
תוכנית כנסיית הקבר במאה השביעית, לפי תיאור של הבישוף ארקולף. מתוך כתב יד מהמאה התשיעית.
 רישום של הכנסייה הצלבנית משנת 1149.
התקופה הצלבנית הביאה של של מפות המתארות את ירושלים. מפות אלו לא נועדו לצורכי ניווט או מחקר, אלא נועדו לתאר את ירושלים כעיר נוצרית, אליה נושא העולם את עיניו. המפות מאופיינות בתיאור סכמתי ולעיתים פרי דמיונו של המחבר, שבמקרים רבים לא ראה כלל את ירושלים. האתרים המצויינים בהן קשורים בעיקר למסורת המקראית והנוצרית.
מפת אופסולה
 מפת בריסל
 מפת פריז
סיכום: אם באמנות היוונית והרומית האדם היה במרכז, תחילה באופן ריאלי-ריאליסטי ואח"כ בהדגשה לרגש, הרי שבימי הביניים האל הוא שבמרכז האמנות והתיאורים בכללותם הם תיאולוגיים, פילוסופיים, מיסטיים ומופשטים.
|
