הדברים הבאים מבוססים על חלק מהרצאה שאני מעביר במסגרות שונות.

בבקשה:

לפני שנים, כשרק התחלתי לעבוד פה-ושם בהוראה, יותר נכון בתרגול, עם לקויי למידה ובכלל, התייעצתי עם מרצה באוניברסיטה לגבי משהו, שהיה בעיניי מוזר ביותר.

"אני לא מבין את זה", אמרתי לו, "התלמיד צועק לי בהיסטריה, באמת בהיסטריה, שהכול השתנה לו בתרגיל, שזה בכלל לא דומה למה שהוא למד, ואני מסתכל ורואה – זה בכלל לא שונה! זה דומה לכל השלושים-ארבעים תרגילים שהוא פתר קודם. יש רק שינוי קטן, ממש קטן. ואני מנסה להסביר לו איפה השינוי, והוא – לא מוכן בכלל לשמוע! הוא רוצה רק שאני אראה לו איך פותרים בדיוק את התרגיל המסוים הזה. טוב אז בסוף אני מראה לו, והוא פותר אחר כך עוד עשרה תרגילים שהם בדיוק כמו התרגיל ההוא, ואחר כך יש עוד שינוי קטנטן, ועוד פעם הוא צועק לי מה זה הכוווווול השתנה לי פה... ואני מנסה להסביר שזה דומה, והוא אומר 'סיבכת אותי', שזה המשפט שאני שומע מהם כל הזמן, וזה לא רק תלמיד אחד, זה כמעט כולם ככה! מה הקטע הזה?"

"אתה חייב להבין מה זה לקויי-למידה," אמר לי המרצה, והוסיף בטון פסקני: "לקוי למידה, אם אתה משנה לו שמץ ממה שהוא למד – הוא מאבד את העשתונות, מאבד את האחיזה שלו. היכולת לקחת משהו מתחום אחד ולהעביר אותו לתחום אחר, אפילו אם אלה לא ממש תחומים שונים אלא שתי וריאציות של אותו הדבר – פשוט לא קיימת אצלם. מה שאתה צריך לעשות – ללמד כל חלק בחומר בנפרד, כל נוסח שונה בנפרד. אין טעם להראות להם את הקשרים בין הדברים, כך רק תסבך אותם ותעמיס עליהם. אתה הרי רואה בעצמך עד כמה זה מפחיד אותם. צריך להקל עליהם עד כמה שאפשר."

התשובה הזאת עומדת בניגוד מוחלט לרגש הטבעי שלי ולשכל הישר שלי, ומכאן שהיא בהכרח לא נכונה. ובכל זאת – הדברים תאמו במדויק הן את ההתרחשויות בשיעורים והן את הדברים שאמרו לי התלמידים עצמם. איך זה יכול להיות? זאת אנסה להסביר כעת.

נניח שאני ילד שמוגדר כלקוי למידה, או שאני ילד שמסיבות שונות מתקשה בלימודים, ונניח שאני לומד לשון. תחביר. והמורה הסְביר שיש דבר שנקרא נושא, ויש דבר שנקרא נשוא. נשוא זה הפועל במשפט. ואני לא ממש קלטתי מה זה פועל, אבל מהדוגמאות שהמורה נתן אני יכול בערך להבין, ויש לי תחושה שאני מבין את זה. ואם אני יודע מה זה פועל, והנשוא זה הפועל במשפט, אז... אז אני יודע מה זה נשוא, לא? יופי, יש לי תחושה טובה, אני מבין את החומר. והמורה מסביר לגבי נושא – נושא זה מי או מה שמבצע את הפעולה, כלומר את הפועל שבמשפט.

למשל, אם יש לך משפט כמו "הקוף אכל את הבננה", אז הפועל זה "אכל". גם אם אני לא בדיוק מבין מה זה פועל אז אני יודע את זה, ואז שואלים "מי אכל?" ועונים: "הקוף!" אז הקוף זה מי שמבצע את הפעולה, הנושא. קל. קל מאוד. תמיד היה קשה לי בלימודים, אבל עכשיו קל לי ואני מבין. ואני מקבל תרגיל – משפטים קצרים שבכל אחד מהם אני צריך לסמן את הנושא ואת הנשוא. בקלות אני עושה את זה: "הילדים הלכו לבית הספר." הפועל זה הלכו, אז הנשוא זה הלכו, מי "הלכו"? הילדים. אז הנושא זה הילדים. מעניין שתמיד הנושא מגיע לפני הנשוא. אז מה אני צריך את כל התהליך הארוך הזה, לשאול מי-ביצע-את-הפעולה וכו', אם יש לי אפשרות לעשות את זה מהר ובטוח? ראשון-נושא, שני-נשוא. לא שֶלשאול את השאלה זה קשה לי כל כך, אבל... אי אפשר לדעת, הרי כבר קרה בעבר שהייתי בטוח שאני חושב נכון, ובסוף התברר שמה שחשבתי לא היה נכון. מה, לא קרה שהגשתי מבחן והייתי בטוח שאני אקבל שמונים-תשעים, ובסוף קיבלתי נכשל?? אז אם יש לי אפשרות ללכת על-בטוח, אני לא אוותר עליה. ראשון-נושא, שני-נשוא. כמה טוב לי, אני מצליח. ולהצליח – זה הדבר הכי חשוב.

והינה מגיע המשפט "עצים רבים נוטעים הילדים." ברור לי ש-"עצים רבים" זה ביחד, אז "עצים רבים" נושא, "נוטעים" נשוא. ראשון-נושא, שני-נשוא. אבל... משהו כאן לא מסתדר לי...

משהו כאן עומד בניגוד לשכל הישר שלי. אם אעשה את כל התהליך, אמצא קודם כל את הפועל, "נוטעים", ואסמן אותו כנשוא, ולאחר מכן אשאל – "מי 'נוטעים'? מי נוטע?" ואענה – הילדים. ואז אבין ש-"הילדים" זה הנושא. אבל... אני כבר לא זוכר את התהליך. אני יכול להיזכר בו, אבל למה לי להסתבך. סוף סוף משהו הולך לי, אני מצליח, הייתה לי "חוויה של הצלחה", אז למה שאקלקל אותה. זה שמשהו כאן נראה לי לא בסדר – נו, אם משהו נראה לי לא בסדר אז זה אומר שזה לא בסדר?? אם אני לא מבין משהו אז זה אומר שהוא לא נכון? הרי בדרך כלל אני לא מבין! ואני ממשיך בתרגילים, כבר לא בטוח בעצמי, וכבר רושם "נושא" ו-"נשוא" סתם לפי מה שנראה לי. ולאחר שבודקים את התרגיל בכיתה, אני מבין שיש משפטים שבהם הנושא מופיע בהתחלה, ויש משפטים שבהם הנושא מופיע בסוף, ונדמה שאיכשהו כולם יודעים להבדיל ביניהם. אלה שני סוגים של משפטים שהם שונים לחלוטין אחד מהשני ואין שום קשר ביניהם, או שיש קשר, אבל למה שאני אתאמץ ואיכשל ושוב אוכיח לעצמי שאני טמבל? עובדה - ניסיתי להבין, וראיתי מה קרה! אז אני אלְמד כל דבר בנפרד, ואולי יהיה לי מזל ואני אזכור מה שייך למה. בטח יש כל מיני פטנטים שיכולים לעזור לי. הינה אחד: ראשון-נושא, שני-נשוא. לפחות בחלק מהמקרים זה עובד, וזה יותר טוב מכלום.

התהליך הרגשי-מחשבתי שתואר לעיל, יכול להתרחש כבר בכיתה א', בעת לימוד הקריאה או החשבון. יש והדבר מתרחש גם בתחומים שאינם קשורים כלל ללימודים ולביה"ס, על כך אכתוב בדיון אחר. כאן ברצוני להתמקד בדברים שאנו המורים יכולים וחייבים לעשות על מנת לסייע לתלמידינו לפתח ראיית עולם, לפיה הם מסוגלים להתמודד עם חומר לימודי ועם מצבים בחיים בעזרת הפעלת חשיבה.

יש בנו היכולת לעשות זאת - ראשית, נזכור ששום דבר אינו מובן מאליו, ושגם את המושג שנראה לנו הבסיסי ביותר, אנו צריכים להסביר בבהירות.  אם אנו מלמדים לשון, למשל, לא נסתפק באמירה שפועל זה "פגז: פועל-גוף-זמן!", אלא נסביר בבהירות מהו פועל ואיך מזהים אותו.

נלַמד תהליך מחשבתי ונתרגל אותו בווריאציות שונות. כשאנו נותנים דוגמאות, נשתמש במגוון של אפשרויות, שבהן הדבר שאנו מלמדים מופיע בצורות שונות, ונעודד את התלמידים לחפש את העיקרון המשותף ולבודדו משאר הרכיבים שבדוגמא. גם בתרגילים שאנו נותנים, נקפיד ליצור גיוון. והחשוב ביותר - נדאג לכך שהאווירה בכיתה תהיה כזאת, שזה בסדר לא להבין, גם אם נדמה לך שכולם הבינו. נדאג לכך שההסבר שלנו לא יהיה כזה ש-"לועס" עבור התלמיד את החומר, אלא כזה שמעודד אותו להתאמץ על מנת להבין. ונדאג שתלמידינו יידעו להבחין בין הצלחה אמיתית, שבדרך אליה מותר שיהיו כישלונות, לבין "הצלחה" רגעית, שאינה מבוססת על הבנה.

 איך עושים את כל זה?

בקרוב אכתוב את ההצעות שלי,

ואני בטוח שכל מורה יכול להציע דרכים ליישם את הדברים בתחום הלימודי שלו. 

בעיקר למורים ללשון:

בקישור הבא - מאמרון שלי שבו אני מסביר את הקושי שבמציאת נשוא, ומציע דרך ללמד זאת.

בבקשה:

 http://www.ybay.co.il/imageshaifa/hagit/hagitk/takhbir.htm