החלק השלישי והאחרון של שלושה ימים במדבר.

שדה טבק בלב מדבר

לקראת ערב, מזג האוויר השורף התחיל להשתנות. רוח צפונית שיחקה בכביסה התלויה על החבל בחוץ. אבו סאלם הכין את האוטו שלו, כדי לנסוע לשדה הטבק שלו. אני ישבתי בתיבה של הטנדר יחד עם ולאא רוודה ואמיר בן ה-15. אבו סאלם נתן לבנו אמיר לנהוג את האוטו, לכן, הוא בחר בדרכים מדבריות חלופיות כדי להגיע לשדה הטבק שלו בלב המדבר. הטנדר קפץ בין התעלות, מעל שאיריות של שיטפונות, ובין ערוצי הסלעים. קוצים צהובים שרטו את האוטו. לי כל הנופים נראו אותו דבר. התפלאתי מאוד איך הוא יודע ומזהה את הדרכים. "זהו סודו של הבדואי בעצם", קבע אבו סאלם.

אבו סאלם והטבק.

לקח לנו כמעט 45 דקות להגיע לשדה. אבו סאלם מגיע לשם, פעם בכמה ימים, חותך את העלים ושם אותן בדלי, כשהוא חוזר הביתה הוא מפזר אותם על שמיכה גדולה מתחת לאוהל, עד שיתייבשו. "בדואים אוהבים מאוד טבק זה, אנחנו קוראים לסיגריות אחרי שמגלגלים אותן על המקום בנייר, סיגריות ערביות", הסביר אבו סאלם, "זה עסק טוב, 200 ₪ לקילו, אבל קשה לגדל כמות גדולה, דלי אחד שווה קילו אחד". אבו סאלם מוסיף שהבדואים מעשנים הרבה מהסיגריות האלה, אך הוא עצמו לא מעשן.

בדרך חזרה אבו סאלם ביקש ממני שאנהג את הטנדר. בהתחלה סירבתי כי  עדיין למדתי נהיגה ולא היה לי רישיון. אך הוא סירב, ואמר שהוא נשבע באלוהים שאני לא אלך הביתה בלי שאנהג את הטנדר. אמרתי שאני מפחדת מהתהפכות, הוא אמר לי לא לדאוג. בסוף הסכמתי לנהוג. הוא ישב לידי. שמתי הילוך ראשון, ונסעתי. טיפסת וגלשתי בשבילים. אבנים הידרדרו והתגלגלו העורף הצטמרר. החול התפזר. אחרי 5 דקות צנחתי לקרקע ולא רציתי להמשיך לנהוג. "כל הכבוד לך, אחות של גברים", החמיא לי אבו סאלם. "הוא מחמיא לך ונותן לך לנהוג", אמרה מרים, "אבל לי הוא לא נותן ללמוד נהיגה".

פסי השמש נעלמו.

הלילה האחרון

בערב, מרים עמדה על כיסא על יד המקלחת. הזיזה את הגג העשוי אלומיניום, והכניסה כבל שבסופו תלויה מנורה, וסגרה את הגג. בדרך כלל הם לא משתמשים הרבה באור, אבל זה היה לכבודי.  "פה החיים טובים יותר, שקטים, אתה לא שומע על בעיות של אחרים, וכאן אין לך בעיות של ממש, חוץ מהבעיות שלנו עם המדינה", אמרה בגסות פנים, "עכשיו יבואו לכאן וייראו ששמנו בלטות בבית, הם יעשו לנו בעיות, מבחינתם מספיק לנו לדרוך על בטון, תאמיני לי אם נותנים לנו לבנות אנחנו נקים פה וילה", אמרה בעודה יורדת מהכיסא. אין כמו מקלחת אחרי יום מלא אבק. במקלחת המים קרים ודלים. הם התאספו כבריכה, ולא נכנסו לתוך נקודת הניקוז. הייתי צריך להוציא אותם החוצה ישר לחצר המלא חצץ.

פסי השמש נעלמו, והחושך התגנב ושרר. ישבתי לי על סלע קרובה לבית. פתאום רואים את השמיים והכוכבים. פתאום אפשר לראות את אור הירח מאיר את המדבר. אפשר לראות את האבנים הרחוקים, מבריקים כמו פנינים בלב ים. תחושות של געגוע ללא ידוע. כמה זה נשמע רומנטי, כמה זה נראה מפחיד. משום מקום הדהד קול נשי נעים שר, "אוי לרוכב הגמלים, עינה את ליבי, כאשר הוא בחר לעזוב".

למחרת נפרדתי ממשפחת אבו סאלם. האמת היא שלא נפרדתי מכולם. אבו סאלם לא אוהב להיפרד מאנשים, לכן הוא ברח מהבוקר לשדה החיטה. וולאא יצאה מוקדם לבית הספר. אמיר ומרים לקחו אותי לתחנת האוטובוס הקרובה. התחנה בעצם הייתה כמה סלעים קטנים על יד הכביש. תחנה מאולתרת. קו 60 של חברת מטרופולין עובר משם לכיוון באר שבע, והוא לא תמיד עוצר. הפעם הוא עצר. ישבתי באוטובוס, והשתדלתי להירדם. בצדו השמאלי של הכביש התנוצץ לו בכתב עבה על מיכל מים של מקורות, המשפט: "בנגב ייבחן העם בישראל". זה היה הדבר  האחרון שראיתי, לפני שישנתי עמוק, עמוק.

תחנת האוטובוס המאולתרת.