שם חוקה יפול על כל הישרה או הנהגה שתכלול קבוץ רב מן האנשים,הין
בתהיה כוללת חוקים רבים כמוכל יודעי דת ודין[אסתר א יג ]או ציווי אחד כמו
ותנתן דת בשושן [שם יד ט] והן שתהיה אלהית כמו מימינו אש דת למו [דברים
לב] או נימוסית כדת מדי ופרס[דניאל ו ט] והחוקה על שלשה אופנים א, טבעית
ב, נימוסית ג, אלהית והטבעית היא שוה בכל מקום ובכל זמן ובכל
אדם.והנימוסית,היא מה שתסודר מחכם או חכמים לפי הזמן והמקום וכפי טבע
המונהגים בה כדתות וחוקים אשר סודרו בקצת מדינות בין הקדמונים מצד הסידור
השכלי אשר יחייבהו השכל האנושי מבלי הערה אלהית וכוונת החוקה הטבעית
להרחיק העוול ולקרב היושר כדי שיתרחקו האנשים מן הגנבה והגזילה
והרציחה,באופן שתשאר ותתקיים החברה בין האנשים ויהיה כל אחד מהם נצול
מעוול וחמס .וכוונת החוקה הנימוסית להרחיק המגונה ולקרב הנאה כדי שיתרחקו
האנשים מן המגונה כפי המפורסם .ובזה יתרונה על הטבעית .כי הנימוסית גם כן
תתקן הנהגת האנשים ותסדר ענייניהם באופן נאות עד שיתוקן כלל הקיבוץ
המדיני כקיבוץ הטבעי .והאלהית,היא להיישיר האנשים אל הצלחת הנפשות והאושר
האמיתי עד אשר יתגברו על רוע יצריהם ומעלליהם וישתדלו בה כל אחד כפי כחו
ויכולתו עד שיגיע ההצלחה לכלל הקיבוץ האנושי וזו מגמת החוקה האלהית ובזה
יתרונה על הטבעית [ובאומרנו חוקה אלהית אין הכוונה לדת זו או אחרת כי
צדיק באמונתו יחיה]אלא עסקנו דרך כלל הכולל לקיבוץ האנושי ויחסיו עם
חלקיו הפרטיים שנוי האומות כשנוי
יהודים ונוצרים וישמעאלים אלה מאלה. ושנוי הדתות כשנוי דת מש"ה ודת יש"ו
ודת מחמ"ד, שבשלשתן ש"ם הש"ם מיוח"ד בהכרח. שאין לך דת מורה כי אם אמתת
הייחוד. אבל בני אדם מרוע לבבם לא ירצו לעורר זה לזה עד שידעו מה אומרת
כל דת ודת על הייחוד. והנה הנוצרים עם היותם משלשים בעל כרחם חוזרים עמנו
ומודים לתורתינו ואומרים שהוא אחד. והישמעאלים גם כן מייחדים את השם בעל
כרחם ואומרים שהוא אחד. וגם אנחנו אנשי תורת משה רבינו ע"ה אנחנו מודים
ואומרים תמיד שהוא אחד. ואם כן בייחוד אין קושיא בינינו. ואמנם הפתאים
מהם הביאום דמיונות להוסיף ולגרוע ולשנות רוב העניינים האחרים שבתורה.
ושנוי הלשונות כשנוי לשון הקדש ולשון כשדים ולשון יון ולשון לעז ולשון
ערבי והדומין להן זו מזו. וכן שנוי הכתיבות כגון שנוי כתיבה עברית וכתיבה
אשורית וכתיבה ארמית וכתיבה יוונית וכתיבה ערבית וכתיבה לועזית וכיוצא
בהן משאר הכתיבות, יש בין כל כתיבה וכתיבה שנויים גדולים. ואע"פ שיתדמו
קצת אותיות זו בצורתן לקצת אותיות זו בצורתן וגם בשמן וברוב סדרן ובקצת
דרכי מספרן: והנה אלה השנויים הנזכרים הן סבות שנוי המחשבות והדעות
והמעשים. כי שנוי המחשבות נמשך אחר ההרגל יותר ממה שנמשך אחר הטבע. והנער
שהתגדל על מחשבה אחת מאלו העניינים הנזכרים, ר"ל למד והורגל בחזקה בכתיבת
אומתו עד שידע לכתוב כתיבה נאה מאד, וגדל על הדבר ההוא. והיה כל דבורו
בלשון אומתו, וקבל כל דתה וחוקיה ומנהגיה והרגליה. מה יהיה אצל דעתך ענין
זה הנער במחשבתו יחשוב שכל דרך זולת דרכו ודרך אמתתו היא לבטלה. או יחשוב
ששאר דרכי בני אדם שאינם מאומתו הם האמת ודרכי אומתו שגדל בהן הן שקר.
אמור מעתה שהוא הכרח שלא יראה שום דרך אמת אצלו זולת דרכו ודרך אומתו, עד
שיחשוב כל מה שקבל במעלת האמת, וזולת מה שקבל הוא אצלו תכלית השקר. כי
נשקעה מחשבתו בים הגדול ולא ידע לשונו להנצל מן הטביעה שנטבע בו, עם
ההרגל אחר הטבעו בטבע זו, ומחשבתו זאת הביאתו לאמת דעת מי שקבל ממנו, בין
תהיה זאת הדעת אמתית או שקרית כי אין לו משקל, ומזה יתחייבו שנויי הדעות
והאמונות. וידוע שהמעשים המשונים יתחייבו בעלי העבודות האלוהיות מאלה
העניינים הנזכרים: |