כוחו של הדיבור

האות פ' מייצגת את איבר הדיבור, את הפה. על בריאת האדם נאמר: "ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית ב', ז'). את המלים "לנפש חיה" מתרגם אונקלוס: "לרוח ממללא" (מדברת). אמנם גם הבהמות והחיות נקראו "נפש חיה", אך הפרט העקרוני המבדיל ביניהן לבין האדם הוא "שנתווספו לו דעה ודיבור".                                                רבינו משה בן מימון - מורה הנבוכים==דע, המעיין בספרי זה, שהאמונה (אעתקאד)1 אינה העניין הנאמר אלא העניין המצטייר²בנפש כאשר מקבלים-כאמת³ שהוא כך כפי שהצטייר³. 
אם אתה מאלה המסתפקים בכך שהם מוסרים בדבריהם את הדעות הנכונות או הנחשבות בעיניך לנכונות מבלי שתצייר⁴ לך אותן ותאמין בהן, לא כל שכן שתבקש לגביהן ודאות - הרי זה קל מאוד, כפי שאתה מוצא רבים מן הטיפשים היודעים בעל-פה עיקרי-אמונה אשר אין הם מציירים⁵ להם משמעות⁵ כלל. 
אבל אם אתה מאלה אשר חשקה נפשם להתעלות לדרגה נעלה זו, דרגת העיון, ולדעת-בוודאות שהאל אחד אחדות אמיתית, כך שלא נמצאת לו מורכבות כלל ולא שיעור חלוקה בשום אופן מן האופנים⁶ - אזי דע לך כי אין לו יתעלה תואר עצמוּת⁷ כלל ולא בשום אופן מן האופנים⁸; וכי כשם שנמנע שיהיה גוף כך נמנע שיהיה בעל תואר עצמוּת. מי שמאמין שהוא אחד בעל מספר תארים - אומר במבטא פיו שהוא אחד ומאמין במחשבתו⁹ שהוא רבים¹⁰. זה דומה לדברי הנוצרים: "הוא אחד, אבל הוא שלושה והשלושה הם אחד"¹¹. כן דברי האומר "הוא אחד, אבל בעל תארים רבים, והוא ותאריו אחד, תוך סילוק הגשמות ואמונה בפשטותו הגמורה", כאילו מטרתנו וחקירתנו כיצד נאמר ולא כיצד נאמין. אך אין אמונה אלא אחרי ציור¹² כי האמונה היא לקבל-כאמיתי¹³ את מה שהצטייר¹³ שהוא מחוץ לדעת¹⁴, לפי מה שהצטייר בדעת¹⁵. אם יחד עם אמונה זו, הושג שאין משהו שונה מאמונה זאת אפשרי כלל, ולא נמצא בדעת¹⁵מקום לדחות אמונה זאת ואין להעלות על הדעת אפשרות של דבר שונה ממנה - זאת היא ודאות¹⁶. 
כאשר תפשוט מעליך את התאוות והמנהגים¹⁷ ותהיה בעל הבנה ותתבונן במה שאגיד בפרקים הבאים על שלילת התארים - תהיה לך בהכרח ודאות בעניין זה, אזי תהיה מאלה המציירים לעצמם¹⁸ את יִחוד השם ולא מאלה האומרים אותו בפיהם מבלי לציירו לעצמם¹⁹, שהללו בבחינת מי שנאמר עליהם: קרוב אתה בפיהם ורחוק מכִליותיהם (ירמיה י"ב, 2)¹⁹. אלא צריך אדם להיות בבחינת מי שמציירים להם את האמת ומשיגים אותה, אף אם אין הם מבטאים אותה, כמו שנצטוו אנשי המעלה ונאמר להם: אִמרו בלבבכם על משכבכם ודֹמו סלה (תהלים ד', 5)²⁰.

הפה הופך את האדם ליצור אנושי שבכוחו להגשים את תכלית בריאת העולם - לשיר את שבחי הבורא ולעסוק בתורתו. המשורר אומר (תהלים קט"ו, י"ז): "לא המתים יהללו י-ה". לעומת זאת, החיים מסוגלים להלל את ה' על ידי כוח הדיבור. כוח זה מעניק לאדם את הדרגה הגבוהה ביותר בין ארבעת סוגי הנבראים: דומם, צומח, חי ומדבר. באמצעות הדיבור יכול האדם לבטא את הגיגי הנפש ואת רעיונותיה ולהעבירם לאחרים. מובן איפוא, שהדיבור הוא הבסיס לכל חברה אנושית. כל מעשה ופעולה, ויהיו אלו במישור הרוחני, הגשמי או הרגשי, לא יצאו מן הכוח אל הפועל, אלא אם כן ימצאו את ביטויים במילים, כדרך שמנסח זאת המהר"ל: "העין היא התחלה... הפה גומר, שהוא מוציא את הדיבור לפועל".                                                   רבינו משה בן מימון - מורה הנבוכים==כבר הבהרנו בפרק קודם בספר זה6 שהמלאכים אינם גופים. זה גם מה שאמר אריסטו, אלא שיש שוני במינוח. הוא אומר "שׂכלים נבדלים"⁷ ואנו אומרים מלאכים. באשר לדבריו ששׂכלים נבדלים אלה הם אמצעי בין האל יתעלה ובין הנמצאים ושבאמצעותם נעים הגלגלים - דבר שהוא סיבה להתהוות המתהווים - גם זה נאמר מפורשות בספרים כולם, שהרי לעולם אין אתה מוצא מעשׂה שעושׂה אותו האל אלא על-ידי מלאך. יודע אתה שמלאך משמעותו שליח⁸ וכל המבצע צו הוא מלאך. לכן גם על תנועותיהם של בעלי-החיים - אפילו של אלה מהם שלא ניחנו בשׂכל - אומר הכתוב במפורש שהן על-ידי מלאך, כאשר התנועה היא על-פי מטרת האלוה אשר שׂם בבעל-החיים כוח המניע אותו תנועה זאת. הוא אמר אלהי שלח מלאכֵה וסגר פום אריותא ולא חבלוני (דניאל ו', 23)⁹, ותנועות אתון בלעם כולן על-ידי מלאך¹⁰. אפילו היסודות קרויים מלאכים: עֹשֶׂה מלאכיו רוחות משרתיו אש לֹהט (תהלים ק"ד, 4)¹¹. 
ויתברר לך שמלאך נאמר על שליח⁸ מקרב בני-האדם: וישלח יעקב מלאכים (בראשית ל"ב, 3¹²). ונאמר על נביא: ויעל מלאך ה' מן הגלגל אל הבֹכים (שופטים ב', 1); וישלח מלאך ויוצִאנו ממצרים (במדבר כ', 16). ונאמר על השׂכלים הנבדלים המופיעים לנביאים במראה הנבואה. ונאמר על הכוחות החיוניים, כפי שנבהיר. 
אך כאן אין אנו מדברים אלא על המלאכים אשר הם שׂכלים נבדלים, כי אין תורתנו מכחישה שהוא יתעלה מנהיג את המציאות באמצעות המלאכים. החכמים אמרו דברים מפורשים על דברי התורה: נעשֹה אדם בצלמנו (בראשית א', 26) ודבריו הבה נרדה (שם, י"א, 7), שהם בלשון רבים, לאמור: כביכול שאין הקב"ה עושֹה דבר עד שמסתכל בפמליא של מעלה¹³. מתפלא אני על דבריהם מסתכל, שהרי בנוסח הזה עצמו אומר אפלטון כי האל מסתכל בעולם השׂכלים ואז שופעת ממנו המציאות     . בכמה מקומות¹⁵נאמר כך סתמית: אין הקדוש ברוך הוא עושֹה דבר עד שנמלך בפמליא של מעלה. פמליא הוא צבא בלשון יוון¹⁶. כמו כן נאמר בבראשית רבה¹⁷ ובמדרש קהלת¹⁸: את אשר כבר עשֹוהו (קהלת ב', 12) עשֹהו לא נאמר אלא עשֹוהו. כביכול הוא ובית דינו נמנו על כל אבר ואבר שבך והושיבו אותו על כנו, שנאמר הוא עשֹך ויכֹננך (דברים ל"ב, 6), וכן נאמר בבראשית רבה¹⁹: כל מקום שנאמר: "וה'" - הוא ובית דינו. אין הכוונה בכל הלשונות האלה מה שסוברים הבורים שיש [לבורא] דיבור - נעלה הוא [מזאת] - או מחשבה או שיקול-דעת או התייעצות או היעזרות בדעת הזולת, שכן איך ייעזר הבורא במה שברא? אלא כל אלה דברים מפורשים שאפילו פרטי המציאות - ואף בריאת איברי בעלי-החיים כפי שהם - כל זאת באמצעות מלאכים. כי הכוחות כולם מלאכים. 
נמצא כי אמירה ודבור" הרי הוא בהתאם למשמעויות של שיתוף הביטוי הזה¹⁸, כפי שהבהרנו, וכן מתוך דימוי אלינו כפי שהסברנו לפני-כן¹⁹, שברגע הראשון אין האדם מבין כיצד נעשׂה מעשׂה אשר רוצים לעשׂות אותו, באמצעות הרצון²⁰ גרידא. אלא, במבט ראשון הכרחי הוא שהרוצה את הדבר יעשׂה את הדבר שהוא רוצה שיימצא, או יצווה על זולתו לעשׂותו. לכן יוחס לאל בהשאלה הציווי שיהיה מה שהוא רוצה שיהיה, ונאמר שהוא ציווה שכך יהיה ואז היה. זאת על דרך הדימוי אל מעשׂינו, נוסף לכך שביטוי זה מורה גם על המשמעות "רצה", כפי שהבהרנו. וכל מה שמופיע במעשֹה בראשית: ויאמר... ויאמר משמעותו חפץ או רצה²¹. זולתנו כבר הזכיר זאת²² והוא מפורסם מאוד. ההוכחה המופתית לכך, כוונתי לכך שהמאמרות היו רצונות²³ ולא דיבורים, היא שדיבורים יהיו רק אל נמצא שיקבל ציווי זה²⁴. כן דברו: בדבר ה' שמים נעשֹו (תהלים ל"ג, 6) משול לוברוח פיו כל צבאם (שם). כשם שפיו ורוח פיו הם הַשְׁאָלָה, כך דברו ומאמרו הם השאלה. הכוונה שהם באו לידי מציאות מתוך כוונתו וחפצו²⁵ זה דבר שאינו נעלם מאף אחד מחכמינו המפורסמים. ואין צורך שאסביר שגם אמירה ודבור יש להם בלשון העברית משמעות אחת (כפי שמוכיח הפסוק): כי היא שמעה את כל אמרי ה' אשר דיבר (יהושע כ"ד, 27).