המפעל וחנות המפעל – רשימת מכולת
או: יער גילי
(פוסט שאינו מיועד לכל אחד... ובעצם את מי הוא כבר יעניין?
פוסט שכולו למען ההיסטוריה הרפואית היבשה בלבד)

הדסה עין כרם. כבר אחרי חצות. סהר עברה היום ניתוח אורטופדי, נרדמה לא מזמן. אני בכורסא לצידה ולא מצליח להירדם, אז החלטתי לנסות ולחשב כמה פעמים, מאז שהייתי קטן, ביליתי ב"מפעל", כך קראתי להדסה עין כרם, בגלל קירות הלבנים האדומות ובעיקר בגלל הארובה שנראתה למרחוק והעשן שתמיד יצא ממנה. כשגדלתי, בתקופת הצבא, התוודעתי גם לחנות המפעל – הדסה הר הצופים.
אז ככה: אין לי שום סיכוי לחשב ואפילו להעריך את כמות הפעמים שביליתי במקומות אלו, אבל אני מרגיש צורך לאזכר נקודות ציון חשובות.

אז נתחיל מזה שנולדתי בהדסה, עוד כשהייתה ברחוב הנביאים. אבל לא לשם כך התכנסנו...

אני סובל מבעיה אורטופדית תורשתית, שהעברתי גם לילדיי. אולי בהזדמנות אחרת אכנס לעובי הקורה ולפירוט נרחב ומעמיק של העניין, אבל ב"קצרה": מדובר ב"זיזי" עצמות, כלומר - בליטות של עצמות שקיימות על-גבי העצמות הרגילות, בליטות עצם שנמצאות שם מלידה, ואשר גדלות יחד עם הגדילה של הגוף. ה"שם המקצועי" לתופעה: אוסטאוכונדרומה (מוזמנים להיכנס לויקיפדיה). האמת היא ש- 5% מהאוכלוסייה נולדו עם התופעה הזו, אבל מרבית האנשים לא מודעים לכך, כי יש להם זיז כלשהו אחד ובודד, ואם הוא אינו מפריע – הם כלל אינם מודעים אליו. מרבית הבליטות האלה, או כפי שאנו מכנים זאת – ה"זיזים" האלו, אינם מזיקים ואינם מפריעים. אני שייך לקבוצת אנשים קטנה בתוך הקבוצה הזו – יש לי עשרות רבות של זיזים כאלה (השם המקצועי: מולטיפליי אקזוסטוסיס), במקומות שונים בגוף, בעיקר בגפיים, אבל לא רק.
חלק מהזיזים, וזה תלוי במיקום הספציפי שלהם בגוף, עלולים לגרום לכאבים נוראיים, באמת נוראיים, בעיקר כשהם פנימיים ומתחככים בגיד או שריר או עצב. מה שעושים בניתוח הוא שיוף, ניסור, ובעצם כריתה של הזיז המפריע. הוא יכול להיות זיז קטנטן בגודל ס"מ, ויכול להיות ענק בגודל 10 ס"מ ויותר. כל מורכבות הסיפור תלויה במיקום הזיז. למשל, כשהזיזים ממוקמים באזורי המפרקים השונים (באזור הברך, למשל, או האגן וכד'). הבעיה הגדולה ביותר מתרחשת כשבגלל תנועה מסוימת משנים לרגע גיד או רצועה או שריר את מיקומם, וכך נגרם חיכוך עם הזיז הסמוך, ואז הרגל או היד "נתפסים". מדובר בהגבלת תנועה דרסטית – אי אפשר ליישר או לכופף את הרגל, וכל תנועה – גם הקטנה ביותר – מלווה בכאבים עצומים.

כשהייתי ילד, הגישה של הרופאים הייתה שלא לנתח ולכרות את הזיז, אלא רק עם הפסקת תהליך הגדילה של הגוף (כלומר בגיל 18-20). בעצם, אין לתופעה שום טיפול אחר, מלבד לחמם את האזור ולחכות ב"סבלנות" עד שהמצב ישתחרר ויחזור לקדמותו. לפעמים מדובר בשעות, לפעמים בימים ולעיתים גם בשבועות וחודשים. לפעמים שווה לחכות, כי המצב עשוי לחזור לקדמותו והכאב עובר, וכך נחסך הצורך בניתוח.
אצלי, מרבית הזיזים הם ברגליים. אני יכול לומר ללא הגזמה, שבשנות ילדותי הייתי מושבת מאות פעמים, בדר"כ לכמה שעות עד כמה ימים, מהם עשרות רבות של פעמים שלוו בכאבים עצומים.

עוד לפני-כן, ממש בתחילת המסע שלי במוסדות הרפואה בישראל, כשהייתי בכיתה ב', ביליתי מספר שבועות ב"אלי"ן" בקריית יובל שבירושלים. זיז פנימי גדול, באזור החיבור של רגל ימין והאגן (החיבור שם דומה למכתש ועילי) גרם לי לכאבים עצומים. בעצם, ביום מסוים אחד נתפסה לי הרגל ולא יכולתי ללכת. הטיפול במקרה זה היה מקורי: שכבתי מספר שבועות במיטה, כשמשקולות קשורות לכף רגלי, בעצם מתחו ומשכו לי את הרגל והרחיקו אותה מעט מאותו איזור חיבור של האגן – וכך הרחיקו את הזיז מהאגן וביטלו את נקודת החיכוך, ובאמת נפטרתי מעונשו של זיז מסוים זה, אם כי עד היום אני מרגיש היטב את נוכחותו.

ואז החל הרומן שלי עם המפעל. אז כמה פעמים ביקרתי במפעל? בכמה תורים למרפאות חוץ, צילומי רנטגן, התייעצויות ובדיקות מדובר? המון.
את הניתוחים שלי התחלתי לעבור החל מתקופת הצבא. פעם ברך ימין, ועוד פעם ברך ימין (כי לא כרתו לי בניתוח הראשון את הזיז הנכון... ובואו לא ניכנס לזה עכשיו), ופעם נותחתי סביב ומתחת לברך שמאל. הניתוח השלישי הזה גרם לתסבוכת לא קטנה, כשבטעות נחתך לי עצב שגרם לאיבוד תחושה וחוסר יכולת להזיז את בוהן רגל שמאל, ובמשך מספר חודשים הגעתי שלוש פעמים בשבוע לפיסיותרפיה, שבסופו של דבר עזרה, אם כי לא לגמרי – עד היום איני יכול ליישר ולכופף את הבוהן לגמרי. האמת שבימים ההם היה נחמד יותר לבלות עם הפיסיותרפיסטית אילנה מאשר ללכת לצבא. זו הייתה התקופה של ר"מ 2 בהדסה הר הצופים, כלומר – בחנות המפעל. אז כמה פעמים ביקרתי בחנות המפעל? ביקורות, הוצאת תפרים, רנטגן, סי-טי, אם-אר-איי ואמו ואמאייאט ואמאל'ה.
אחר-כך חזרתי למפעל עצמו, והפעם בגלל סיבה טובה – אורטופד מלאך, אירי ליברגל, שהוא מחבריו הקרובים של גיורא אחי, לימים נהיה ראש המחלקה האורטופדית בהדסה עין כרם והתוודע לבעיותיי האורטופדיות עוד מתקופת ילדותי.

בסוף 1993, בגלל מאמץ פיסי ותנועה חדה, "נתפסה" לי רגל ימין באזור האגן, בגלל זיז גדול שממוקם היה באזור המפשעה. היות והמקום הוא מורכב לניתוח (הזיז היה פנימי מאוד, יחד עם זאת גדול וסמוך לכלי דם רבים), ניסינו לחכות ולבדוק אולי יחזור המצב לקדמותו. במשך כשנתיים הלכתי במרבית הימים עם מקל הליכה בגלל שלא יכולתי ליישר לגמרי את הרגל, וכשכאבה לי הרגל באופן מיוחד הייתי מגיע למרפאה במפעל כדי לקבל זריקת אפידורל. אבל המצב לא חזר לקדמותו, ובאחד הימים נתפסה לי שוב הרגל באופן חזק וקשה, וכבר לא היה מנוס מניתוח – שעבר בהצלחה מלאה! מרגע שהוסר הזיז, בשנת 1996 – נפטרה הבעיה במיקום ספציפי זה וחזרתי ללכת ואפילו לרוץ (טוב, לא להגזים).

עוד אחזור לזיזיי, אבל אני נזכר כעת בניתוח המעקפים שעבר אבא שלי כאן במפעל, את סדרת הבדיקות והטיפולים שעבר כאן בשנה האחרונה לחייו, וגם את השבוע האחרון לחייו שהסתיימו כאן, בתחילת 1996, במחלקה לטיפול נמרץ.
אמא שלי בילתה במפעל לא מעט, באמת לא מעט, אבל היא יותר מתקשרת לי לחנות המפעל, כלומר להדסה הר הצופים, שם שכבה בשנת 2000 במחלקה לטיפול נמרץ, מחוסרת הכרה במשך 3 שבועות, עד שהצליחו לזהות את מחלת העור הנדירה שלה שפרצה בעקבות ניתוח פשוט להשתלת קוצב-לב, והצליחו להחזיר אותה חזרה לחיים. כשלושה או אפילו ארבעה חודשים נוספים היא בילתה במחלקה הפנימית ובמחלקה לשיקום של חנות המפעל.

חזרה לזיזים. באחד הימים של תחילת שנת 2001 התחלתי להרגיש מאוד מוזר בכל הגוף. נמלולים, היעדר תחושה במקומות שונים בגוף, הרגשה שהעור שורף במקומות אחרים, ועוד. לאחר סדרת בדיקות התגלה אצלי זיז במיקום שהדהים אפילו את המנוסים שברופאים: בחלק העליון של עמוד השדרה (באזור חוליות הצוואר), בתוך התעלה הראשית של עמוד השדרה – התגלה זיז בגודל 2-3 ס"מ שלחץ וסגר על גזע העצבים הראשי. הסכנה הייתה כפולה – אי אפשר היה להשאיר את הזיז בגלל הסכנה המיידית והעתידית, ומצד שני לניתוח עצמו סכנה גדולה בשל המיקום המאוד יוצא-דופן. הניתוח שעברתי היה באמת דרמטי: כדי לכרות את הזיז היה צריך ד"ר ליאון קפלן (מלאך נוסף) לפתוח פתח בתעלה של עמוד השדרה, ובזהירות לנסר את הזיז מבלי לפגוע בגזע העצבים וחס-וחלילה לגרום לשיתוק חלקי או מלא. היו אלה ימים דרמטיים במחלקה האורטופדית שבמפעל, שבוע לאחר אסון ורסאי, כשהמחלקה עמוסה בנפגעים שהגיעו מחתונת הדמים ההיא. הניתוח עבר בהצלחה!

קיוויתי שזה יהיה הניתוח האחרון שלי, אבל צרה אחרת צצה, כלל לא קשורה לזיזים: צנצנת זכוכית שהתנפצה בין לי בתוך היד גרמה לחתך וקרע בגיד של אחת מאצבעותיי, וכך עברתי במפעל ניתוח נוסף, לכאורה ניתוח פשוט בהרדמה מקומית – אבל לניתוח זה התלווה תהליך מעיק ביותר, הקשה ביותר שחוויתי מעודי: חצי שנה של חבישה וקיבוע, כשמוט ברזל קטן תקוע בתוך האצבע – ממש לכל עומק האצבע, כשכל תזוזה הכי קטנה מזעזעת את פנים האצבע... אל תשאלו, חצי שנה ארוכה ולא נעימה. אבל עבר, מאחוריי.
נדלג על ניתוח המיניסקוס שבאמת היה משחק ילדים ובכלל התרחש בתל-השומר.
אז מה נשאר לנו? שני הניתוחים של סהר. הראשון היה ב- 2005, אז כרתו לה זיז מהרגל, וזה של היום, אינשאללה האחרון, שבו היא נפרדה מזיז גדול שהפריע לה בזרוע ימין, גם כן ניתוח מורכב שארך 3 וחצי שעות, בגלל סמיכות לכלי דם ועצבים.

אה, כן - איפה נולדתי? במשכנה הראשון של הדסה החביבה, ברחוב הנביאים בירושלים.

לפני הרבה שנים, באחת מנסיעותיי השגרתיות מגבעתיים למפעל בעין כרם, אחרי שנכנסים ועוזבים את הקסטל, בכביש הירידה המפותל שמתחיל בכיכר העגולה (ימינה לכיוון צובה ובית שמש ושמאלה לכיוון עין כרם), שם היכן שממוקם כמעט דרך קבע מוכר הבייגלה (כאייעק בירושלמית מדוברת), בסיבוב האחרון של הכביש הזה שיורד לעין כרם, שמתי לראשונה לב לשלט קטן בצד השמאלי של הכביש: "יער גילי". איני יודע אם גילי זה/זאת נהרג/ה בעת מילוי תפקידה או בשל תאונת דרכים ואולי הוא/היא צאצא/ית של תורם החורשה, אבל ברור היה לי מאז שגילי זה הוא גם אני, ושהקרן-הקיימת לישראל החליטה שמגיע לי שיציינו אותי בגלל שנות הוותק הרבות שלי במפעל.
אין ספק שאת הסיבוב המסוים הזה אני תמיד לוקח לאט.

גם למדור הספרותי הגענו