כשהיית קטן ורך בשנים,
רק זיתים אהבת, רק זיתים.
ורק את uדית רצית,
רק מידיה רצית לאכול הזיתים,
בארוחת הערב,
עם ביצה מקושקשת וגבינה לבנה רכה.
ורק מפי uדית רצית לשמוע
סיפור לפני שינה,
שיר ערש.
גדלת והיית לילד,
uדית הפכה מנערה לאישה,
היא התחתנה,
ילדה ילד ונעלמה.
בגרת והפכת נער,
"אבא, עזוב את אמא", בקשת.
"ומה על אחיך הרכים?"
-שאל, תהה, אבא.
ליחידה התנדבת.
ושוב בקשת,
"אבא, עזוב את אמא."
"אחיך קטנים" - ענה אבא.
ואז,
הו אז...
אתה עזבת.
נפלת.
עזבת את אבא, את אמא, את אחותך
ואת אחיך הצעירים.
ודבר קול המבשר,
קול השבר,
הגיע עד uדית...
וuדית הגיעה
וראתה אותך עטוף בדגל,
בתוך ארון,
בתוך קומנדקר...
וכשכיסוך בעפר,
מסביב ובתוך ומעל,
התעלפה uדית,
בזרועותיו של אבא.
ואבא וuדית עזבו את אמא
ולקחו עימם את אחיך הקטנים.....
-----------------------------------------------------
אתמול, אבא בא אליך, לשכב לידך,
לשמור עליך הפעם, ממעמקי האדמה.
הוא לידך ממש.
בחלקה האזרחית שצמודה לחלקה הצבאית,
החלקה הנמוכה מהצבאית במפלס,
ושמתחילה מיד אחרי השורה שלך.
הסתכל,
אבא מלפניך,
בשורה הראשונה של החלקה האזרחית,
אתה רואה אותו?
העץ המצל עליך, עכשו מצל על שניכם.
כבר נפגשתם?
כן, Uדית היתה שם
פעורת עיניים צפתה בשניכם.
זיתים אהבת